מתוך לימוד עם מיכאל ברג
חג שמח!
אנו יודעים, כמו ימי תקשורת רבים לעתים קרובות לא מבינים בצורה נכונה את ט' באב, את מטרתו, אפילו את ההיסטוריה שלו. ההבנה המקובלת של, היום התשיעי הזה של מזל אריה, של חודש אב, היא שזה היום שבו מבחינה היסטורית נחרב בית המקדש בירושלים. ולכן זהו יום של עצב. אנו יודעים שלפני אלפי שנים בית המקדש שימש כמקום מרכזי שממנו הגיע אור לכל העולם. ובגלל מה שנקרא "שנאת חינם", השנאה ללא סיבה שרווחה בקרב האנשים, המרכז הרוחני הזה נהרס. ובית המקדש הראשון ולאחר מכן, כמה מאות שנים מאוחר יותר, בית המקדש השני גם הוא נחרב בערב הזה. אבל כפי שמגלה הזוהר, שני האירועים ההיסטוריים הללו והרבה דברים שליליים אחרים שהתרחשו ב ט' באב הם לא באמת המקור, כפי שהרב היה אומר לעתים קרובות: "מה שמתרחש בעולם הגשמי תמיד מהווה תוצאה של סיבה רוחנית".
אז מהי הסיבה בפועל מאחורי היום הזה? ועל ידי הבנה טובה יותר של הסיבה העומדת מאחורי היום הזה, אנו יכולים לקחת בצורה טובה יותר את המתנות האמיתיות שזמינות עבורנו היום. כך הזוהר מלמד שבבריאת העולם שלנו נברא, כמובן, הכח של טוב, הכח של אור הבורא, ועל מנת לאפשר לרצון חופשי להסיר את לחם הביזיון, הבורא גם ברא את הכח של מה שנקרא הרצון לקבל לעצמו בלבד או הכוח של חושך, המקום שממנו מגיעה כל השליליות. עצב, כאב, ובסופו של דבר מוות, כולם מגיעים מכוח החושך האחר הזה שנברא בכדי לאפשר, שוב, את שיווי המשקל הזה בכדי שתהיה לנו את יכולת הבחירה בין חיובי ושלילי. לאורך כל השנה לכוחות של טוב, של אור ניתנת שליטה על כוחות החושך. אבל זוהר מלמד, ועלינו להבין מה זה אומר, שהיה יום אחד בשנה, יום אחד בשנה שניתן למה שמכונה "השטן", כוחות החושך, כוחות השליליות. וזהו ט' באב. וזה איך שזה היה מהתקופה אפילו לפני שנוצר העולם הגשמי הזה. אז ברמת הסיבה, זהו היום שנמסר לכוחות החושך, היום שנמסר לשטן. לכן לאורך ההיסטוריה שבה התרחש חורבן של בית המקדש הראשון, חורבן של בית המקדש השני, הרבה דברים שליליים יצאו לפועל ביום הזה, מכיוון שיש פתח ביום הזה.
ולכן, שוב, מבחינה היסטורית אנשים רואים את היום הזה כיום עצוב, שכמובן, אם ניזכר במה שהתרחש לאורך ההיסטוריה ביום הזה, אלה בהחלט זכרונות עצובים. אבל המקובלים, כמובן, תמיד הולכים עמוק יותר, וזה מביא אותנו להבנה, ואני מקווה להערכה של מה שבאמת זמין ביום הזה. המקובלים מלמדים שבתוך כל חושך, בתוך כל מצב שלילי יש גם כמות זהה של אור. לכן, הבורא היה צריך ליצור יום שממנו יכול לצאת לפועל האור המושלם, כל האור של סוף לכל הכאב, הסבל והמוות. אבל מכיוון שמדובר בעולם של שוויון, של רצון חופשי, המתנה הזאת, היום היחיד בשנה שבו באמת הייתה צריכה להינתן המתנה של הסרה מוחלטת של כאב, סבל ומוות, היה צריך גם לתת שליטה על היום הזה לצד השלילי עד שהאנושות תשלים את המסע שלה, את תהליך השינוי מהרצון לקבל לרצון לתת. ולכן אנו מתחילים לראות את היום הזה, כן, זה נכון כפי שאומר הזוהר: זהו יום שמבחינה היסטורית ורוחנית לצד השלילי יש אחיזה עצומה בו, אלא גם, ורק בגלל שהיום הזה הוא היום היחיד במינו בשנה שבו גם נטוע הזרע של הסרה מוחלטת של כאב, סבל ומוות. אז עכשיו אנו מבינים שזה לא שהיום הזה הוא פשוט יום שלילי שנמסר לשטן, שנמסר לכוחות השליליים, אלא שהסיבה הראשונה היא האור העצום, לא רק אור עצום, הזרע החזק ביותר של אור עבור כל יום מימות השנה טמון ב ט' באב.
אז שוב, מה שאנו רוצים לעורר, מה שאנו רוצים להתחבר אליו זה לא למציאות מסביב ל יום ט' באב שקשורה לכך שזהו זמן שלכוחות השליליים יש שליטה עליהם, אלא חשוב מכך שבתוך החושך הזה טמון גם הזרע עבור האור הגדול ביותר. לכן אם נתחבר לערב הזה, תשעה באב, אנו יכולים להתחבר לאור גדול יותר ממה שאנו יכולים להתחבר בכל יום אחר בשנה! אבל מה שגם הופך את תשעה באב לייחודי זה שיש את האלמנט הזה של עצב. וחשוב להבין את החשיבות של עצב. אנו יודעים, כפי שהמקובלים מלמדים וכפי שדיברנו, כל מתנה גדולה שניתנת צריכה להיות מכוסה על ידי קליפה של עצב. ואתם מתחברים לעצב הזה, ואנו נדבר על איך אתם עושים את זה, ועל ידי החיבור לעצב הזה אתם מסירים את הקליפה ממתנת האור הגדול שזמין הלילה. החיבור שאנו הולכים לעשות שזאת הקריאה של "איכה", קריאת הכאב של האנושות, כאב, סבל ומוות שהתרחשו במהלך ההיסטוריה. זה לא רק מדבר על ההרס והמוות מלפני כ 2,000 שנה, זה מדבר על המוות וההרס שהחלו עוד קודם לכן, וממשיכים, למרבה הצער, עד עצם היום הזה. והמקובלים מלמדים שחשוב לעורר את החיבור לכאב ב ט' באב. הדרך היחידה שאתם יכולים להתעמק בתוך המתנה של ט' באב, הדרך היחידה שאתם יכולים להתעמק בתוך האור הגדול, האור הגדול ביותר שזמין על ידי קודם כל שבירת הקליפה של הכאב של ההיסטוריה האנושית.
ולכן אחת מהרמות החשובות ביותר של מודעות שאנו צריכים שתהיה לנו בזמן שאנו מקשיבים לקריאה של מגילת איכה, בזמן שאנו עושים את החיבור שלנו זה לחשוב על הכאב. ובואו ננסה לא לחשוב על הכאב של עצמנו, בואו נחשוב על כאבם של אחרים, אנשים שאנו מכירים, באופן פשוט יותר, על כאב או סבל שאנו יודעים שמתרחשים בעולם הזה. ורק על ידי ביצוע החיבור בהתחלה לחושך הזה, לכאב הזה, אז אנו יכולים לגעת ולהתחבר לאור האמיתי שחבוי בתוך היום הזה. ולכן, שוב, המחשבה הראשונה שצריכה להיות לנו בביצוע התקשורת הזאת היא: כן, אנו רוצים להתחבר לכאב הזה, לא בהכרח לכאב של עצמנו, אלא לכאב שנמצא בעולם הזה. תוך שאנו יודעים שביום הזה השער לחיבור לאור האמיתי שמהווה את המתנה של היום הזה הוא קודם כל דרך החיבור לכאב הזה, מכיוון שזה החושך הזה שקיים מראשית ההיסטוריה האנושית עד עצם היום הזה שמחביא, ולכן מחזיק בתוכו את הזרע של מה שנקרא הגאולה הסופית, הזרע של ההסרה המלאה של כאב, סבל ומוות מהעולם שלנו.
זה המרכיב הראשון: חיבור לכאב הזה, לדעת שהחיבור הזה, המודעות הזאת עוזרים לנו לפרוץ את הקליפה שמכסה את האור של היום הזה. לכן המקובלים מלמדים, שברגע שאתם מתחילים את התקשורת הזאת, ברגע שאתם לוקחים את הזמן הערב כשאנו מקשיבים לקריאה, בכדי להתחבר לכאב הזה, אבל בידיעה שהמטרה היא לא להישאר בכאב הזה, אלא להתעמק יותר ולהוציא החוצה את האור. בגלל שכל הכאב שאנחנו חווינו או שהאנושות חוותה לאורך ההיסטוריה שלה, כל כאב, מוות, סבל גדולים או קטנים, בתוכם יש גם ניצוץ של אור. ובזמן שאנו מתחברים לכאב הזה, בין אם זה כאב היסטורי או כאב של עכשיו, אנו יכולים עם המודעות הזאת לשבור את הקליפה הזאת ולגלות את האור האמיתי שנמצא שם. ושוב, זאת המדיטציה הראשונה, המחשבה הראשונה שאנו רוצים שתהיה לנו.
ודבר שני, שהמקובלים נכנסים לזה ומתעמקים בזה יותר, זאת השמחה שבאה אחרי הכאב הזה. ואני רוצה לחלוק איתכם משהו מהמקובל הגדול שההילולה שלו הייתה ממש לפני כמה ימים, האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא. וזהו קטע שקראתי אותו הרבה מאוד פעמים במהלך חיי. כבר יותר משלושים שנה בכל שנה כשאנו עושים תקשורת בתשעה באב, אני קורא את הקטע הזה. אבל הערב הוא האיר לי והתגלה אליי בצורה שונה. וכשאנו קוראים את המילים הללו, שוב, זה נותן לנו את הכוח, את היכולת, מבחינה גלובלית יותר, אך גם בחיינו האישיים, להיות מסוגלים לשבור את הקליפות של חושך, של כאב ולגלות את האור שנמצא בתוך הכאב הזה. האר"י אומר שמבחינה היסטורית תשעה באב זה כשהתחיל החורבן, אבל השריפה והחורבן של בית המקדש בפועל התחילו באמת אחר הצהריים של מחר והמשיכו עד הערב של תשעה באב, הערב של מחר לתוך ה-10 באב. והשאלה שהאר"י, רבי יצחק לוריא שואל: אם זה נכון מבחינה היסטורית, שהחורבן הגדול יותר התרחש מחר אחר הצהריים ובערב לתוך היום העשירי, מדוע אנו עושים את התקשורת שלנו בערב, אם אנו גם מתחברים לחורבן הזה, ולא למחרת בערב?
הוא אומר: "כפי זה היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר", אם החורבן הגדול יותר התרחש אחר הצהריים אל תוך הערב, אז התקשורת צריכה להיות מחר גדולה יותר, עמוקה יותר מאשר היום, מאשר הערב. "אבל הענין יובן", אבל אפשר להבין את זה: "במה שדרשו בגמרא על פסוק: מזמור לאסף אלקים באו גויים בנחלתך", יש שיר שמדבר על החורבן וזה מתחיל במילים "שיר שמח". והמקובלים שואלים: "אם מדברים על החורבן, אם מדברים על המוות, מדוע לכתוב שיר שמח?" קיימות מילים בעברית העתיקה שמתייחסות… קיימת מילה כמו "קינה" שמייצגת שיר עצוב. מדוע המקובלים, דוד המלך או אסף, כתבו שיר שמח תוך שהם מדברים על החורבן הזה? והם אמרו שכשהחורבן התחיל, האנשים נפלו, כמו כולנו כשאנו רואים או שיש לנו עצב בחיינו או כאב בחיינו, הם נפלו לכאב.
אבל אנו יודעים שהכאב הזה זה לא איפה שאמורים לעצור, "ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב", אבל כשהם ראו את מה שמתרחש מחר אחר הצהריים, כשהחורבן באמת התרחש, הבניין נשרף, הוא אומר כאן שלוש מילים שהן ממש מדהימות, אם אתם מבינים אפילו רק את ההקשר ההיסטורי: "אז אמרו מזמור", הם התחילו לשיר שירים שמחים, "ושמחו שמחה גדולה", והייתה להם שמחה עצומה מאוד, הוא חוזר על המילה פעמיים: "שמחו שמחה גדולה!" כלומר גם אז, לפני אלפי שנים, אלה שהיו מחוברים קודם כל, כן, הם הרגישו את החורבן, הם הרגישו את החושך, אבל אז כשהיום המשיך והם ראו שהם התחילו להתחבר לא לכאב הפיזי, לא לחורבן הגשמי, אלא להבנה שבתוך הכאב הגדול הזה יש אור גדול. הם התחילו להתחבר לאור הזה והם התחילו להרגיש את השמחה, ולא רק שמחה, אלא "שמחו שמחה גדולה". הם הרגישו שמחה עצומה, כי אם אתם יכולים לשבור את הקליפה, את הקליפות של חושך, ברגע שאתם נכנסים, אתם רואים אור גדול יותר ממה שחוויתם אי פעם. ולכן, שוב, הוא אומר שזו הסיבה שהם התחילו לשיר שירים של שמחה.
ולכן, תשעה באב, החושך האמיתי של תשעה באב מתחיל להסתיים למחרת אחר הצהריים. מה שהאר"י מגלה לנו זה על תשעה באב, אבל זה גם לגבי החיים, שאם אנו רוצים להתחבר למתנה שזמינה בערב ט' באב, אם אנו רוצים שתהיה לנו היכולת בחיינו לראות כאב, לקבל קשיים ואז להיות מסוגלים לפרוץ דרכם, הערב זה הערב. יש כאלה שבהחלט, כי לא כולם התחילו לשיר את השירים השמחים בתשעה באב, באותו היום, וגם היום כל כך הרבה חווים קשיים, ואנו נשארים בהם. אבל אחת המתנות הגדולות ביותר של ט' באב היא להיות מסוגלים להיות בקושי הזה ולהיות מסוגלים לראות מעבר אליו, לשבור את הקליפות של החושך הזה. וכשאתם מסוגלים לשבור את הקליפות של החושך הזה, אין אור גדול יותר, ולכן נאמר שכשהאנושות תגשים את מטרתה, את העבודה שלה, וכאב, סבל ומוות יוסרו מהעולם שלנו, לא יהיה יום גדול יותר בשנה מאשר היום הזה של תשעה באב. וכל אחד ואחד מאיתנו במידה זו או אחרת יכול להתחבר למהות האמיתית של ט' באב. זאת המתנה של להיות בכאב, של להיות בסבל ולפרוץ דרכם לאור הגדול, הקליפה שחבויה בתוך הקליפה הזאת של כאב, בתוך הקליפה הזאת של סבל. וזאת, שוב, אחת המתנות הגדולות של הערב הזה עבור העולם, אבל גם עבור עצמנו, לקבל את היכולת הזאת, זאת המהות האמיתית של היום הזה.
והייתי רוצה לסיים עם סיפור ששמעתי אותו בעבר, אבל שמעתי אותו שוב היום. וזהו סיפור ממש מדהים. זה לא במקרה שראיתי אותו שוב היום. בזמן שאני קורא אותו היום, אמרתי: "וואו, זה מה שהייתי צריך לחלוק". ואני רק רוצה להזהיר אתכם, ניסיתי לספר למוניקה אישתי את הסיפור הזה מוקדם יותר היום, לא יכולתי לסיים אותו מבלי לבכות, אבל אני חושב, אני מקווה שעכשיו אני יכול. אבל זה… באמת בסיפור הזה יש כמות אינסופית של לימודים. זה באמת… זהו סיפור בעל עוצמה מדהימה בגלל הכיוון שזה הולך אליו. אחד הלימודים הוא מה שאנו מדברים עליו, שלעתים קרובות מדי במידה גדולה או במידה קטנה אנו מוצאים את עצמנו בזמנים של קושי ואנו נתקעים שם, ואנו שוכחים את המתנה של תשעה באב שבתוך החורבן הגדול ביותר יש זרע של האור הגדול ביותר. וכשאנו נתקעים, אנו מאבדים כל כך הרבה הזדמנויות בחיים, כל כך הרבה הזדמנויות.
והסיפור הוא שבעל שם טוב, שאנו יודעים שהוא מקובל גדול, היה לו תלמיד שלמד איתו במשך כמה שנים והוא המשיך להגיד: "אני רוצה להתחתן! אני רוצה להתחתן!" הוא אומר: "אל תדאג. אני אמצא את בת הזוג הקוסמית עבורך". חולפות כמה שנים ובחורה אחת מגיעה לעיירה הזאת. היא גם מתחילה ללמוד עם הבעל שם טוב. והיא אומרת לו: "אני רוצה למצוא את בן הזוג הקוסמי שלי, אני רוצה למצוא את הנפש התאומה שלי", והוא אומר לה: "אל תדאגי, אני אמצא עבורך את בן הזוג הקוסמי שלך". הוא אומר לתלמידו, ששמו היה נחמן, הוא אומר: "הבחורה הזאת היא הנפש התאומה שלך, עליכם להתחתן". והם מתחתנים ובחתונה הבעל שם טוב אומר לאישה, לנערה, לכלה, הוא אומר: "אני רוצה שתדעי ששתי הנשמות שלכם מאוד קרובות אליי, ואם אי פעם יהיה לכם משהו, בעיות כלשהן, שאלות, תרגישו חופשי לבוא אליי, אל תתאפקו. אז כמה שבועות לאחר החתונה, הכלה, האישה באה לבעל שם טוב והיא אומרת לו: "אתה יודע, אני יודעת שבעלי אוהב אותי. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל הוא אף פעם לא רוצה להיות איתי. מדוע הוא לא רוצה להיות איתי? אנחנו רוצים להביא ילדים, אני רוצה להביא ילדים. הוא לא רוצה להיות איתי". אז הוא הולך לבעלה שהיה נשמה גבוהה מאוד, והוא אומר לו: "אשתך באה אליי והיא אמרה שאתה לא רוצה להיות איתה, והיא לא מבינה. היא יודעת שאתה אוהב אותה. מדוע אתה לא רוצה להיות איתה?" אז הבעל אומר: "אתה יודע שיש לי את היכולת לראות, ואני רואה שאשתי הולכת למות בלידה, כך שאני לא רוצה להביא ילדים". אז הבעל שם טוב קורא לאישה והוא מספר לה את הסיפור. הוא אומר: "את יודעת שבעלך אוהב אותך, והוא יודע מה הולך לקרות, אז הוא לא רוצה להביא ילדים". והאישה אומרת: "לא איכפת לי. אני יודעת שהילד שלנו הולך להיות נשמה גדולה מאוד. אני מוכנה לעשות את כל מה שצריך!"
אז היא נכנסת להריון. תשעה חודשים לאחר מכן היא נמצאת בלידה והרופאים, כמובן, רואים את מה שקורה, זה לא הולך טוב, והיא עומדת למות. והיא פונה לשמים והיא אומרת לבורא, היא אומרת: "אני נשאתי את הילד הזה בתוכי במשך תשעה חודשים. האם אתה לא יכול רק לתת לי ארבעה שבועות להיות איתו?" אז באורח פלא היא שורדת את הלידה והיא חיה במשך ארבעה שבועות נוספים, והיא עוזבת את העולם. ואז הבעל הולך לבעל שם טוב אחרי שאשתו נפטרה והוא מספר לו את כל הסיפור איך היא הייתה בלידה ושהיא הלכה למות, ושהיא התחננה בפני הבורא לתת לה ארבעה שבועות להיות עם התינוק שלה. והבעל שם טוב פונה אל הבעל והוא אומר לו: "אתה יודע, באותו רגע כל השערים היו פתוחים. מדוע היא לא ביקשה לחיות לנצח?"
ושוב, זה סיפור שיש לו כמות אינסופית של לימודים. אבל אחת מההתעוררויות והמתנות הגדולות שאנו רוצים להרוויח מט' באב עבור העולם ועבור עצמנו זה לנצל את הזמנים הקשים, מכיוון שאז השערים מתחילים להיפתח. וט' באב הוא אחד מאותם הזמנים, כשאנו מתחברים לעצב של העולם, ואנו מתחברים לכאב שנמצא בעולם הזה, אבל אנו גם פורצים דרך זה ורואים את הפתחים שנמצאים שם ומגלים את האור שנמצא שם. וכפי שהמקובלים מלמדים, זה הזמן שבו קיימים הזרעים של הגאולה הסופית, הזרעים של הסרה סופית של כאב, סבל ומוות. ובזמן שאנו מושכים את זה, בזמן שאנו עושים מדיטציה על זה, שוב, עבור עצמנו ועבור העולם, השערים באמת פתוחים לגמרי בט' באב, בעזרת השם,
חג שמח!