בכל משבר גדול כמעט אנחנו מכירים אישה שניווטה את הדברים כראוי , כאשר החליטו המצרים להשמיד את בני ישראל במצרים, הם גזרו שכל בן שיוולד יושלך ליאור. הייתה זו בתיה, בתו של פרעה, שהוציאה את משה הקטן מהמים וגידלה אותו בביתה כבנה. ואכן, השם "משה" פירושו "כי מן המים משיתיהו".
ללא עזרה זו – התעוררותה של אותה אנרגיה בעולם המלכות – היה הגבר שהפך למנהיג הרוחני של בני ישראל טובע ביאור ולעולם לא היה נוצר הגרעין שבעזרתו התגלה ערוץ האור של הבורא. הייתה זו בתיה שחוללה את תהליך יציאת מצרים.
משה מוציא את בני ישראל ממצרים, מבית עבדים, ומוביל אותם במדבר כשמוליכים אותם עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה. הוא מביא אותם עד ים סוף.
אבל פרעה רודף אחריהם, ובני ישראל, שלכודים בין ים סוף לבין צבא פרעה המאיים, מאבדים את ביטחונם. הם מפוחדים. הם שואלים את משה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר". בעזרת כוחו של הבורא, תוך שימוש בצופני 72 השמות, נבקע ים סוף ובני ישראל חוצים את הים בעוד צבא פרעה טובע בו. מרים הנביאה, אחות משה ואהרון, לוקחת את התוף שלה ושרה שירי הלל ביבשה. כעת, נודדים משה ובני ישראל במדבר.
משה מוביל אותם ומטפל בתלונותיהם ובחוסר שביעות רצונם – אין מספיק מים, האוכל תפל. הם הולכים והולכים ומגיעים, בסופו של דבר, להר סיני. ומה קורה למשה ברגע שהם מגיעים להר? הוא נעלם. במשך ארבעים יום וארבעים לילה הוא משוחח עם הבורא על הר סיני ומקבל את עשרת הדיברות. אבל בני ישראל לא יודעים היכן הוא. מבחינתם, הוא נעלם.
שוב נשמעות תלונות. יש חוסר שקט ואווירת ומרד. סגנון הדיבור מידרדר לשפת רחוב.
ואז, מתגודדים הגברים סביב אהרון ודורשים ממנו: "עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו לאור העובדה שמשה נעדר, דרשו בני ישראל מאחיו שיבנה להם פסל שיוכלו להתפלל אליו. הם איבדו את הוודאות בבורא.
אהרון נענה. הוא אומר להם: "פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אליי". המטרה הייתה להתיך אותם כדי לבנות את עגל הזהב.
זהו הרגע המכריע.
שימו לב לכך שאהרון שלח את האנשים לנשותיהם כדי לקחת מהן את הזהב. מדוע היה עליו לשלוח אותם? מדוע הנשים לא הציעו מרצונן את המתכת היקרה?
חכמי הקבלה אומרים לנו, שהנשים היו משתתפות שלא מרצון. הן לא נתנו לעצמן להיות כלי למשהו שהוא פחות מאור הבורא; הן לא קיבלו את עגל הזהב ואת הרעיון של סגידה לתחליף, לעבודת האלילים. הנשים הבינו ובחרו להשתמש בכוחן האמתי. עד לרגע חשוב זה רבצה עליהן עדיין אשמתה של חווה, ולכן התייחסו אליהן הגברים כמו אל רכושם. רק כשהן ראו שעגל הזהב יגרום לקרע במערכת הרוחנית – ושהגברים מאבדים קשר עם המטרה לשמה נבראו – רק אז, יכלו הנשים עצמן להתעלות למעמדן ולכוחן.
וכעת, התוצאות.
חכמת הקבלה מסבירה לנו, שבאותו רגע סיימו הנשים את התיקון שלהן. עבודתן הסתיימה. מה שחווה לא יכלה לתקן בגן עדן הסתדר עכשיו. כבר לא הייתה השאלה של "אני, אני ואני. מה יקרה לי?" כוחו של האור, כוח הוודאות והיכולת לרסן את הטבע התגובתי שלנו, התחזק.
אבל, חכמת הקבלה גם אומרת שמכיוון שהנשים סיימו כבר את התיקון שלהן, האנשים היחידים שעדיין צריכים להשלים את התיקון שלהם הם הגברים. הם לא היו מסוגלים לתרגל ולחוות את הרצון לגלות כוח התנגדות. לא הייתה להם ודאות. לכן, צריכים הגברים לעבור בתהליך ההתפתחות שלבים ומבחנים רבים יותר מהנשים.
מה זה אומר לגבינו היום?
הנשים נולדות עם כוח רוחני עצום, בעוד הגברים צריכים להרוויח את שלהם. ספר הזוהר מלמד אותנו, שגם לאישה הכי פחות רוחנית עלי אדמות יש את הפוטנציאל להיות לאישה הרוחנית ביותר, כלומר יש לה את היכולת לראות מעבר למגבלות החושים שלה.
ומה הכוונה במילה "רוחני"? אפשר לחשוב שיש לכך קשר לקריאת ספרים מסוימים, לתרגול יוגה, למדיטציות, או ללימוד אסטרולוגיה. אבל חכמת הקבלה מסבירה לנו שהרוחניות עוסקת בקבלת העובדה שהסיבה לקיומנו היא הנתינה. היא מעוררת בתוכנו הבנה שעלינו להשתפר.
בדי־אן־איי של הנשים קיימת אנרגיה זו עוד מתקופת עגל הזהב – הבנה של כוח ההמשכיות, כוח ההתנגדות, כוח הנתינה, ברגע שאנו פונות לרוחניות, היא מעוררת אותנו.