מאת: המרכז לקבלה
מנקודת ראות קבלית, בכל פעם שבו אנו נתקלים במספר 10, אנו עוסקים בשלמות, הידועה במונח הקבלי: מלכות.
בראש השנה, כאשר אנו מתקיפים ישירות ומשמידים את המודעות השלילית, אנו עוסקים בהיבט אחד ביום הראשון. כדי להשיג השמדה מלאה של כוחות המוות, המחלות וצרות החיים, אנו צריכים יותר מיום אחד. ולמי שאינו בקי, משמעות המילה "יום" אינה רק מסגרת של זמן, אלא מסגרת אנרגטית, חבילת אנרגיה שנחתמה בבקבוק. כל מערכת רוחנית שלמה מורכבת מעשרה היבטים, הידועים גם כעשר הספירות. ביום הראשון של ראש השנה, אנו מדברים על כתר, הספירה הראשונה, ועל ראש הנפץ של הטיל. בכל יום מתגלה היבט נוסף של מודעות שלילית, כחלק מהמשימה שלנו. כל אחד מעשרת ימי תשובה, מייצג ספירה שונה, אותה אנו מטהרים, או חבילה שונה של אנרגיה שלילית שנגדה אנו נלחמים. זה כאילו טיל הסקאד שנגדו אנו מכוונים את טיל הפטריוט עשוי מעשרה חלקים שונים, מראשו ועד קצהו, ואנו מתקיפים ומשמידים את כולם, אחד אחרי השני. ואז, כאשר אנו נשאלים מדוע יום כיפור תוכנן על ידי הצופן הקוסמי להיות בעשירי בתשרי, אנו מבינים שהתאריך הזה לא נקבע באופן שרירותי. יום כיפור הוא המהות של היום העשירי, ולא, כפי שעלולים בטעות לחשוב, שיום כיפור נתן משמעות לתאריך הזה. יום כיפור אינו יותר מתוצאת ההצלחה שלנו במשימת השמדת כל חלקי השליליות, הקרב שנמשך 10 ימים רצופים.
במלים אחרות, אינכם יכולים פשוט להכנס לבית הכנסת, להתפלל או לרק להקשיב לתקשורות, לקריאה בתורה ולחשוב שבעשותכם כן אתם משיגים משהו. אינכם יכולים לבוא ליום כיפור ולומר לבורא: "סלח לי, תן לי חנינה וקבל את כפרתי." לא כך זה עובד. אלא, יש סדרה של עשרה ימים רצופים של מלחמה, שבכל אחד מהם אנו משמידים חלק שונה, ספירה שונה. לכן, הימים שבין ראש השנה ויום כיפור נקראים "עשרת ימי תשובה."
עכשיו אנו לפחות מבינים מדוע יום כיפור חל ביום העשירי של חודש תשרי. אם לא נצליח לסלק לגמרי את החושך הזה, אז החלק שלא הסרנו ייכלל בתבנית החדשה של הצופן הגנטי של חיינו בשנה החדשה. יום כיפור אמור לסלק את כל התקלות מחיינו. אנו חייבים להציב שאלות נוספות ולקבל עליהן תשובות. מדוע? מכיוון שידע יוצר חיבור. הבה לא נשכח זאת. תקשורות מסוימות עוזרות לנו לבסס חיבור. אבל אין ערוץ תקשורת שיכול לעזור לנו ולשרת אותנו באותה מידה כמו ידע. אין לו תחליף.
במהלך עשרת ימי התשובה, אנו מתחרטים ומביעים את צערנו על החטאים שבצענו במשך השנה שחלפה. האם זה מספיק? אם דרכתי על רגלו של מישהו ואני מבקש סליחה, האם זה גורם לכאב להיעלם? יש לדון בכל מושג החרטה באריכות רבה יותר, מתוך מטרה להגיע למסקנות ממוקדות, מעשיות ומשמעותיות.
חרטה אינה וידוי. אם גרמתי למישהו כאב, ואני רוצה לחוות את הכאב והצער שגרמתי, אז מבחינה קבלית, יש רק דרך אחת לתקן מה שדורש תיקון. והדרך הזו היא להחזיר את המודעות שלנו לזמן ולמקום שבו נעשה המעשה השלילי, ולבטל את הטעות הזו מיסודה. אם המעשה כבר נעשה והנזק כבר נעשה, האם זה אפשרי? איך אנו יכולים לחזור בזמן ולבטל שגיאה שנעשתה, כך שהקרבן לא ירגיש עוד את הכאב?
בואו נבחן את הדוגמא הזו: מיהרתי לפגישה, והייתי כל כך טרוד עד שלא הבחנתי שאדם עומד מולי ברחוב, ודרכתי על רגלו בלי כוונה. מיד אמרתי לו: "אני מצטער, זו הייתה תאונה." לא הייתה מצדי שום כונה לפגוע בו. כאן אנו מגיעים ללימוד קבלי הזהה למחשבה המודרנית בתחום תורת הקוואנטים.
כאשר התרחשה הדריכה על הרגל, ואמרנו שזה לא היה מכוון, מה באמת הייתה משמעות הדבר? במסגרת הצרה של מודעות האחוז האחד, האם היה שם חוסר כוונה זדונית? בהחלט, אבל מה לגבי שאר תשעים ותשעת האחוזים? האם הייתי מודע ובשליטה על תת ההכרה שלי בכל התחומים הנוגעים לנכונות שלי לדרוך על הרגל הזו? למיטב ידיעתי, התשובה לכך היא לא.
מבחינה קבלית, מכיוון שהייתי מוטרד לחלוטין מהמפגש הצפוי לי, וזה העסיק אותי לגמרי, כבר קבעתי והחלטתי על נכונותי לדרוך על מישהו אחר, אם הוא יעמוד בדרכי. באותו רגע, עלה הרצון שלי לקבל לעצמי בלבד ודחה כל שיקול אחר ממוחי. לכן, פעולת הדריכה על רגלו של אותו איש לא התחילה ברגע שחלפתי על פניו, אלא הרבה קודם, אולי אפילו לפני שהתחלתי לחשוב על הפגישה.
האם הייתה התרחשות אחרת שגרמה לדריכה על הרגל, משהו שאנרגית המחשבה שלי הייתה מעורבת בו, מחשבה של רצון לקבל לעצמי בלבד? באשר ל"מודעות הקרבן" שלי, אין שאלה שהאדם הזה היה חייב להידרס על ידי מישהו או משהו, כתוצאה ממחשבה קודמת או פעולה קודמת שגרמו לתוצאה הזו להתרחש בחייו. זה הגיע לו, מכיוון ששום דבר שלילי לא קרה לנו. התרחשויות שנראות שליליות הן תוצאות של הרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד. זה מושג נועז ומורכב. ועם זאת, עידן הדלי מאלץ אותנו לכוון מחדש את מחשבותינו ולהיות מודעים יותר לאני הפנימי שלנו, לתשעים ותשעת האחוזים שלנו. בניגוד לרוב האנושות, אנו כבר לא רובוטים. מי שפועל מתוך מציאות האחוז האחד איבד את החיבור שלו לעצמו. אין לו שום שליטה על עצמו, מכיוון שהאני האמיתי והסיבתי שלו נמצא בתחום תשעים ותשעת האחוזים.
בדוגמא שלעיל, הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להרחיק את עצמי מפעולת הדריכה. האדם המסוים הזה היה אמור להירמס. אבל מדוע אני, מכל האנשים, הייתי חייב לעשות את המעשה הזה? מדוע , מכל האנשים, דווקא אני הייתי חייב להיות מעורב בתאונה שבה דרכו על רגלו של הולך רגל שלא במתכוון? דרכו עליו כתוצאה מהרצון שלו לקבל לעצמו בלבד, שהתבטא במועד מוקדם יותר, אולי אפילו בגלגול קודם. מכיוון שקרבן הדריכה לא עשה דבר כדי לשנות את הקוד הגנטי של הסרט שלו, היו חייבים לדרוך עליו. אבל איך נבחר האדם שידרוך עליו? האדם הזה חייב להיות אדם שהמודעות שלו תואמת למודעות שגרמה לדריכה על הקרבן. זה האדם שיהיה חייב לסבול ייסורי מצפון כתוצאה מהדריכה הפוגעת, שנעשתה בלי כוונה, בהולך הרגל. חוסר הכוונה לדרוך היה קיים רק באחוז האחד. מנקודת ראות של הקוואנטום, אפילו אם פעלתי מתוך הדחף לקבל לעצמי בלבד לפני שלוש שנים, זה מספיק כדי לגרום מעורבות בתאונה כזו שלוש שנים מאוחר יותר, מכיוון שהקוואנטום מקשר בין האירועים מעל ומעבר למימד האשלייתי של הזמן. הגישה הזו נראית מהפכנית לרבים מאתנו. אבל אנו חייבים להתחיל לקבל אותה. המדע הבין זאת באופן תיאורטי לפני שנים, וזוהי הדגמה מלאה, דרמטית של אותו עיקרון קוסמי, על פי הקבלה.
יישום עיקרון הקוואנטום בדוגמא שלעיל הוא שלבעיה יש רק פיתרון אחד: אני חייב להרחיק את עצמי מהביטוי הפיזי של האירוע הזה שגרם לאדם אחר צער או סבל. האם זה אפשרי?
על פי הקבלה, התשובה היא כן. זה אפשרי אם נעשה את המאמץ לחזור בזמן. במימד הפיזי זה נראה קשה. איך אנו יכולים לחזור בזמן ולשנות דברים שכבר התממשו באופן פיזי? מסע בזמן הוא אפשרי בתחום התשעים ותשעת האחוזים. כאשר אני חוזר בזמן, אני נכנס למימד שונה. כשנוסעים בזמן, הזהות הרוחנית, תשעים ותשעת האחוזים של הנוסע משתנים גם הם. האני שנוסע בזמן אינו אותו אני שיצא למסע הזה.
האני שנהג במכונית לפני שלוש שנים וגרם לתאונה, אינו אותו אני שחוזר היום בזמן כחלק מתהליך התשובה. המודעות של הנהג הפוגע הייתה כפופה לרצון לקבל לעצמו בלבד, בעוד המודעות של התשובה היא דאגה לאדם האחר. בדרך זו, פרדוקס הסבא, שעליו ביסס איינשטיין את ההתנגדות שלו למושגי המסע בזמן והחריגה ממהירות האור, מתיישב גם הוא. התוצאה שלו היא שאותו גוף פיזי נעשה לשתי ישויות שונות, שתי מהויות רוחניות שונות, וכל אחת מהן באה לידי ביטוי בנסיבות שונות. זה מושג יוצא דופן, אך למעשה זה עיקרון שמקובל אפילו על ידי המערכת המשפטית. אדם יכול לרצוח, ובבית הדין הוא טוען לאי שפיות זמנית בזמן ביצוע הרצח. אנו מקבלים את האפשרות להבחין בביטויים פיזיים שונים המתרחשים בתוך הגוף של אותו אדם. מבלי להיכנס לפרטים הפיזיים, ומבלי לנסות לשכנע אתכם באמת שבדבר, אני רק מנסה להדגים שאנו חיים מדי פעם במציאות הזו.
הקבלה מנסה לומר שכל המציאות הפיזית היא אשליה, מתחילתה ועד סופה. לא שהרוצח הוא באמת שפוי וחוסר השפיות הוא אשליה, או להפך. אלא שמה שאנו רואים באופן קבוע, בין אם זה שפוי או לא, בין אם הוא נובע מתוך הססנות או לא, אינו אלא אשליה. השניות הזו, שמאפשרת לאדם לפעול בהזדמנויות שונות מתוך מודעות שונה, היא בדיוק כמו סכיזופרניה. הפסיכולוגים רואים זאת כהפרעה פתולוגית, אבל הקבלה רואה זאת כעניין פשוט. אנו מקבלים את השינוי שהאדם עבר. הפסיכולוגים אינם יודעים כיצד להתמודד עם אנשים כאלה במימד האמיתי, ובמקום זה הם מתמקדים בגילויים הפיזיים, במימד של המציאות הוירטואלית, כך שבסופו של דבר הם לא מסוגלים לעזור לאנשים האלה. תשובה אמיתית אפשרית על ידי השגת רמה חלופית של מודעות, באמצעות מאמץ רוחני אמיתי, המכוון להתקיף ולבטל את הרצון לקבל לעצמו בלבד ולנתק אותו מהמעשים שלנו.
אחת הדרכים הקלות לבטל את הרצון לקבל לעצמנו בלבד היא לשבת לרגע כדי לחשוב ולבודד את הרצון המסוים שגרם לתאונה, לצער ולסבל שהבאנו על אחרים. אפשר לעשות זאת במקרה מסוים או במשך השנה. יש לקחת אחריות על אירועים ואנו חייבים להחליט למנוע לחלוטין את התרחשותם החוזרת על ידי הרס וביטול הרצון שגרם להם. ברגע שבו אנו מחליטים זאת, אנו למעשה משיגים רמה חלופית של מודעות.
זה אומר שחזרנו בזמן ומחקנו את האירוע הדריכה על כף רגלו של האדם. זו מהות עשרת ימי התשובה. איפה הוידוי נכנס לתמונה? באמצעות התפילה, שחוברה על ידי חז"ל, אנו מסוגלים לממש נסיעה בזמן – לחזור אל העתיד – כדי לזהות ולבטל את ההיבטים האלה של הרצון לקבל לעצמו בלבד. עצם הניסיון לזכות בשליטה על הרצון לקבל לעצמו בלבד של האדם ולבטל אותו מספיק כדי לגרום לשינוי במודעות, בתנאי שזה ניסיון אמיתי ולא תרגיל זמני שנועד לרמות את המערכת הקוסמית. אי אפשר לרמות מודעות מחשבה קוסמית. ברמה הזו אין העמדות פנים, אין אשליות כמו אלו שיש לנו במימד הפיזי. כל מי ששוקל הונאה כאפשרות חייב לוותר עליה כאן ועכשיו. כדי לגרום לשינוי נדרש ניסיון אמיתי וכן. זה מה שמתרחש בעשרת ימי תשובה.
עשרת ימי תשובה מגלמים את עשר חבילות האנרגיה שמרכיבות את היצר הרע, את רצון לקבל לעצמו בלבד. היום התשיעי הוא היום החשוב ביותר שבין ראש השנה ויום הכיפורים. מדוע? מכיוון שהוא מתייחס לספירת יסוד. בקצרה, יסוד הוא הערוץ לשמונה חבילות האנרגיה הקודמות, מספירת כתר ואילך. זה הערוץ של כל האנרגיה הפוטנציאלית שיוצרת את ההתגלות הפיזית בספירת מלכות. פעולה דורשת אנרגיה, וחומר הוא התגלות מרוכזת של אנרגיה. הקבלה מלמדת שמאחרי כל דבר פיזי, יש לא רק אנרגיה, אלא גם מודעות מחשבה. זו נקודה חשובה שאינה תמיד ברורה. כולנו מכירים את בעיית המחסור באנרגיה. כולנו מרגישים אותה. אנו מרגישים חולשה ועייפות. אנו מרגישים שאין לנו כוח להמשיך. אבל מה שחסר לנו אינו אנרגיה פיזית, אלא מודעות מחשבה. זה נכון לא רק לגבי בני אדם, אלא גם לגבי כל החפצים והמכונות. גם הם מורכבים מאטומים, ואטומים מלאים באנרגיה ובמודעות, וכלל לא בחומר פיזי. מודעות המחשבה הזו הממלאת את כל נפח האטומים והמולקולות היא שמניעה את המכונות, מפעילה את הרובוטים ומכוונת את התנועה הפיזית. מעתה ואילך נכוון להזין את עצמנו במודעות מחשבה, לא רק באנרגיה.
יום כיפור
יום כיפור אינו יום צום, אבל או כפרה. אלא, זה יום של משתה. אנו סועדים חמש ארוחות ענקיות במשך יום החיבור העוצמתי הזה. אבל, הארוחות שאנו סועדים הן בעלות אופי רוחני. אנו מקבלים את ההזנה הרוחנית שלנו מהרמות הגבוהות ביותר של הספירות הרוחניות, מהמימד של בינה. ההזנה הזו נותנת לנו את הבסיס שאנו זקוקים לו כדי לגלות את המילוי, הבריאות, העושר והמשפחה למשך שנים עשר החודשים הבאים.
כדי לאפשר לנשמה שלנו להגיע לגבהים הרוחניים הידועים כספירת בינה, אנו בפירוש חייבים לקרקע את מודעות הגוף שלנו כדי שהנשמה תוכל להשתחרר ולהתעלות לגבהים הנעלים ביותר, שם היא משיגה את האחדות עם בינה. זוהי המשמעות האמיתית מאחורי המילה "כפרה".
ביום כיפור, משקיעת החמה ועד שקיעת החמה, יש לנו חלון זמן כדי לספוג את כל האור הזה. אנו לא אוכלים, לא שותים, לא מקיימים יחסי מין, לא מתרחצים, לא שמים בשמים, קרמים, ולא נועלים נעליים. אנו מצמצמים את השפעת הגוף ככל האפשר כדי שהאני האמיתי שלנו – המודעות שלנו והנשמה שלנו – תוכלנה להגיע בהצלחה לבינה ולסעוד את חמשת סעודות האור הגדולות. חמש הסעודות האלה מועברות אלינו באמצעות התפילות והתקשורות בעברית ובארמית וקריאת התורה, שמתרחשות ביום כיפור.
החיבור לבינה
יום הכיפורים הוא הזדמנות עצומה להתחבר לאור של בינה [האם העליונה שלנו] באופן שאינו אפשרי בשום זמן אחר. לרב יש דרך מושלמת לבטא זאת. הרב תמיד אומר, "ביום כיפור פתוח מחסן האנרגיה, הבנק." האור שמתגלה בחיינו כמילוי מוחלט וכהסרה של כל כאב של חוסר, נמצא כאן היום הזה, כדי שניקח אותו. אין אף יום אחר בשנה שבו פתוחים שערי השפע כמו ביום כיפור.
גודל הכלי שלנו ביום כיפור קובע כמה אור יוכל להיכנס. הדרך להגדיל את הכלי שלנו היא לטהר אותו, וביום כיפור ניתנת לנו מתנת היכולת לנקות ולשטוף את כל השליליות שלנו. אנו מטבילים את עצמנו בברכת האור של בינה, מקור הטוהר והברכות. כמו המקווה, יום כיפור הוא טבילה שיכולה לסלק לחלוטין כל קשר לשליליות. אבל השליליות יכולה להשתחרר רק אם אנו טבולים לחלוטין. הסיבה שאנו לא אוכלים ביום כיפור אינה מפני שאנו רוצים להעניש את עצמנו, אלא מפני שביום הזה אנו לא רוצים להתחבר בשום צורה לעולם הפיזי. זו הסיבה לכך שרובנו לא נועלים נעלי עור ביום כיפור, זו דרך לוודא שלא נחמיץ את המתנה המדהימה של החג הזה. המודעות שלנו חייבת להיות ממוקדת לחלוטין בהזדמנות להתחבר לבינה.
כל נדרי [התרת הנדרים]
היבט חיוני נוסף של יום כיפור הוא התרת הנדרים, הידוע גם כ"כל נדרי". בחוגים המסורתיים, אנשים באים לשמוע את ה"תפילה" הזו שנאמרת בארמית מבלי להבין שהתקשורת הזו מוחקת לגמרי את החללים שיצרנו בתוך עצמנו על ידי התחייבויות שלא עמדנו בהן. בכל פעם שבה אנו מבטיחים משהו, אנו יוצרים כלי. אם אנו ממשיכים לממש זאת, אנו ממלאים את הכלי באור, אבל כאשר אנו לא עושים זאת, הכלי נשאר ריק. חללים ריקים מתמלאים בחושך, ולכן ככל שיש יותר הבטחות שלא קיימנו, קיים יותר חושך בתוכנו. רוב הכאוס בחיינו הוא תוצאה של חללים שנוצרו על ידי נדרים ושבועות שלא קוימו. למשל, כשמבטיחים להוציא את האשפה החוצה ואז שוכחים לעשות זאת זו דוגמא להבטחה, או נדר, שלא קוים.
ביום כיפור, כל הכלים הריקים שנוצרו על ידי הבטחות שלא קוימו, התחייבויות שלא מומשו, ונדרים ריקים תלויים מעל ראשינו. כדי לוודא ששנים עשר החודשים הבאים של חיינו לא יכילו חללים ריקים או חושך, יבטל יום כיפור את תוצאות כל הנדרים השבורים האלה, וימלא את החללים באנרגיה, כדי שהחושך והכוח שנקרא שטן לא יוכלו להיכנס. הרב אמר פעם שביום כיפור כל העולם מתעלה לספירת בינה, כמו במקווה – טבול כולו באור. אבל כמו במקווה פיזי, אם אין לנו המודעות של מה שנדרש מאתנו כדי לטבול באור העצום הזה, ואם אנו עדיין מתנהגים בצורה רובוטית המונעת על ידי דחפים ישנים מן הזיכרון – אז אפילו אם השטן אינו נוכח, אנו מאבדים את כל האור שזה עתה טבלנו בו.
בהצלחה!
גמר חתימה טובה