ניסיתי במשך הרבה זמן להסביר את המטרה האמיתית מאחורי כל החגים שלנו. זה הפך להכרחי מכיוון שהרעיון של חגים, כפי שהוא מיוצג על ידי הדת המסורתית, סטה מהכוונה המקורית שהוצגה בהר הסיני
חג הפסח, הסיפור המקראי הקשור ליציאת מצרים, הפך להיות מלא סתירות, פרשנות שגויה ולמרבה הצער, עיוות.
הרשו לי לומר כבר מהרגע הראשון שהתורה מציינת בצורה ברורה שלבני ישראל מעולם לא הייתה שום כוונה לעזוב את מצרים שהם כל כך אהבו. זה נאמר שוב ושוב לאורך תקופה של ארבעים שנה כשבני ישראל שהו במדבר לאחר יציאת מצרים ("במדבר" פרק י"א פסוק 18, פרק כ' פסוק ה', פרק כ"א פסוק ה').
לכן, ראיית פסח כחגיגה לזכר התקופה שבה בני ישראל עזבו את העבדות מתוך שמחה והפכו לחופשיים זה עיוות מוחלט של האמת. ההיפך הוא הנכון, בני ישראל, למעשה, נדחפו החוצה ממצרים על ידי פרעה לאחר שהוא צפה בכל הבנים הבכורים גוססים לנגד עיניו.
האם מישהו מאיתנו יכול לדמיין שעם שחרורו ממחנה השבויים האסיר יתעקש להישאר במחנות האלה? האם אנו איכשהו יכולים להשלים עם העובדה שהשורדים האלה השתוקקו לחזור משום שהם תפסו את מקום המגורים הקודם שלהם כמקום נפלא לבלות בו את שארית חייהם?
התורה מציינת שלמרות שפרעה דרש שבני ישראל יעזבו את מצרים באופן מיידי, הם בעצם עזבו רק בבוקר שלמחרת. האם אנו יכולים להניח על בסיס זה שהם לא מיהרו ללכת?
ואם זה אכן כך, איך אנו יכולים להנציח את חג הפסח כזיכרון לגבי הזמנים הקשים שבני ישראל עברו במצרים, כשלמעשה, הם נראו כלא ממהרים במיוחד לעזוב את הסביבה ה"קשה" הזאת. ובכל זאת, זהו הסיפור שמונצח במשך 3,400 השנים האחרונות.
או שאנחנו יכולים להניח שבמהלך התקופה הזאת הבורות לגבי התורה הייתה כל כך נפוצה, שבני ישראל פשוט לא ידעו את האמת לגבי מוצאם, או שהיה איזשהו מאמץ להסתיר את המשמעות האמיתית של חג מיוחד זה תוך דחיקתו במקום זה לזכר של מה שנקרא "חירות מעבדות"
שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. השאלה שתמיד הועלתה על ידי הקבלה לגבי הסיפורים והאגדות של התורה היא:
איך הסיפורים האלה רלוונטיים היום?
יהודים, נוצרים, מוסלמים מודרניים וחסידי כל הדתות הגדולות האחרות, לצורך העניין, שואלים כעת את אותה השאלה בדיוק: מה משמעותם של הסיפורים האלה בשבילי היום? מה הרלוונטיות שלהם לגבי החיים שלי?
במשך יותר מדיי זמן שאלה זו נפלה על אוזניים ערלות, וכתוצאה מכך הביאה דיכוטומיה בין דתו של האדם והבעיות שמתרחשות בחיי היומיום שלו או שלה. בעידן זה של מזל דלי, גברים ונשים בעלי חופש מחשבתי כבר לא מסופקים מקבלת גישה דוגמטית כלפי הדת. גישה אשר בעצם אומרת: "קבל ואל תטיל ספק."
הזוהר לפני כ-2,000 שנה זיהה שהמהפך הזה יתרחש בעידן הדלי וחזה שאנשים לא יהיו מוכנים לקבל את הדוקטרינות של הדת מבלי להבין את משמעותם המלאה ואת הרלוונטיות שלהן לחייהם.
הזוהר קורא לכל האנשים בעולם להטיל ספק ולשאול מדוע, על אף האפשרות שהם אולי לא יקבלו את כל התשובות לשאלות שלהם. הזוהר מבהיר את זה בצורה מאוד ברורה שאין לקבל עקרונות דוגמטיים ללא הסבר מעמיק מאוד של המשמעות שמאחורי העקרונות האלה; שעל האדם להבין את הקשר בין העקרונות האלה והיישום שלהם בחיי היומיום; ושעלינו לדעת בדיוק איך העקרונות האלה ישפרו את רווחתנו הנפשית והפיזית.
תמיד הנחנו שכשהמכה העשירית – "מכת הבכורות" – הגיעה למצרים, בני ישראל שמחו וצהלו. הם היו עדים להשמדתם של לכאורה האויבים שלהם, אנשים ששיעבדו אותם./span>
עם זאת, המצרים היוו גם חלק מהאנושות. מנקודת מבט רוחנית, האם אנו יכולים להתייחס למעשה הזה של הבורא כלעיקרון המקובל ביקום? להניח שרצח הינו מותר, כי הוא השפיע על אחרים ולא על בני ישראל, זה כמו להגיד שכל אדם יכול להשמיד אדם אחר כל עוד הוא נחשב לאויב.
משהו בהחלט חסר בפרשנות זו של מה שהתרחש בפסח. ובלי קשר, ישנם מקרים רבים אחרים בתורה שבהם נאמר לבני ישראל להשמיד גברים, נשים וילדים ("במדבר" פרק ל"א פסוק ט"ז).
לאור הסתירות הברורות הללו, הזוהר קובע שחג הפסח חייב לכלול תיאור מחוכם ומשמעותי יותר של מה שבאמת התרחש במצרים.
ההיבט הראשון של זה, הרעיון של חירות מעבדות במצרים, למעשה, מתייחס לשעבוד פנימי, שאינו פיזי.
הזוהר מציין שמה שהתרחש במצרים היה הנצחתו של הרצון לקבל לעצמו בלבד. המצרים היוו רק מטאפורה של הכוחות שהופקדו על הכוח הזה. הם היו, למעשה, חלק מהכוח של השטן ששלט בעולם כולו תוך השלטת כאוס. משמעותה האמיתית של "יציאת מצרים" זה שבירת הכבלים שהחזיקו את העולם שבוי בידי הרצון לקבל לעצמו בלבד.
המילה 'שטן' מגיעה מהמילה בארמית והזוהר מתאר אותו בתור כוח ולא בתור אדם. למעשה, קיימים רק שני כוחות בעולם הזה. הכוח המטאפיזי השלילי הזה המיוצג באופן סמלי על ידי המצרים, ורצון לקבל על מנת לתת המיוצג על ידי בני ישראל.
המונח 'בני ישראל' כלל את כל העמים האחרים שאנשים המשתייכים אליהם שמעצם טבעם היו בנתינה. האנשים האחרים האלה גם הם שועבדו על ידי המצרים, אשר שוב מייצגים את שליטתו של השטן על כל אלה שיש להם אנרגיית התבונה של נתינה
שליטתו של השטן הנציחה את קיומו של כאוס. כאוס יכול להתקיים רק איפה שקיימת אנרגיית התבונה המכריעה של הרצון לקבל לעצמו בלבד. כל עוד העולם לא מסוגל לבטל את ההיבט השלילי הזה של הטבע שלו, המגבלות של זמן, מקום ותנועה, כאב וסבל יישארו כחלק מן הנוף האנושי.
זה מביא אותנו כעת למטרתו האמיתית של פסח.
פסח – היום ה -15 של החודש העברי של טלה נוצר בזמן הבריאה. באותו הרגע האנרגיה האדירה של אור הבורא שמהווה אנרגיה של נתינה השתחררה בתוך היקום. אם אנשי כדור הארץ היו מתחברים לאנרגיה הזאת, אנרגיית הנתינה הייתה הופכת להיות הכח הדומיננטי בעולם הזה ואנרגיית החושך שמגלמת כאוס, כאב וסבל הייתה מגיעה לקיצה.
שטן או אנרגיית החושך לא יכולים להתקיים יחד עם אור הבורא. כשבני אדם מפגינים את ההיבט של רצון לקבל לעצמו בלבד של הטבע שלהם, הם מפגינים רצון שהינו מנוגד לרצונו של הבורא.
אז אור הבורא עובר למושב האחורי מתוך כבוד לרצונם של בני האדם, מכיוון שאין כפייה בכל הקשור לאנרגיה רוחנית.
אחרי שעברו 2,000 שנה ללא הקלה הנראית באופק עבור האנושות, אלוקים מימש את ההזדמנות שנוצרה במהלך הבריאה. בני ישראל של אותה התקופה או שלא היו מסוגלים או שלא רצו לשנות את טבעם הפנימי של הרצון לקבל לעצמו בלבד.
מטרת פסח הייתה להחדיר ליקום ביום ה-15 של החודש העברי של טלה את האנרגיה האינסופית של נתינה. משה סיפק לבני ישראל את הכלים בכדי להתחבר לאנרגיה המדהימה הזאת אשר זמינה רק בלילה של פסח.
אנרגיית האור הזאת הייתה כל כך אדירה שהחושך של השטן (כאוס, כאב וסבל) מייד נסוגו. גבו של הכח נשבר. העולם יכול היה כעת ליהנות מחירות אמיתית מכאוס. האזיקים המטפוריים של עבדות מצרים נשברו.
שוב, מטרת פסח היא לנצל את אנרגיית האור שזמינה ביום ה-15 של חודש טלה על מנת לקטוע את שליטת החושך והכאוס על חיינו. לפי העיקרון הקבלי של "חוסר היעלמות", ברגע שמתרחש אירוע במימד המטאפיזי, זה הופך להיות זמין עבורנו בכל שנה.
כעת אנו יכולים להבין מדוע כאוס תמיד היה נוכח בחייהם של כל אנשי העולם. זה בגלל שהמשמעות האמיתית של פסח עוותה לחלוטין. המסורת של מפגשים משפחתיים לרגל חגיגת חירותם של בני ישראל מן העבדות הפיזית טישטשה את ההזדמנות המשמעותית יותר העומדת לרשותנו בחג הזה.
אגב, מבחינה קבלית אין דברים כאלה כמו 'חגים'. אלה לא זמנים של חגיגת מאורע שפעם התקיים בהיסטוריה.
במקום זאת, זמנים אלה נחשבים בקבלה ל'ימים של שלמות', כלומר תקופה ייחודית בזמן שבה ניתן להתחבר לאנרגיה של אלוקים. יש לראות אותם כהזדמנות, לא כנטל או מצווה שחייבים לציית לה.
מה שאנו יכולים לקבל מהפרשנות של הזהר זה שבני ישראל לא רצו לעזוב את מצרים. זה היה נוח, מהנה ומלא בפינוקי החיים. עם זאת, מכיוון שבני ישראל לא הגיעו עדיין למצב המודעות הנעלה, הם היו, כמו רוב האנשים היום, משועבדים לרעיון שכאוס הוא חלק בלתי נפרד וקבוע של חיים.
זו בדיוק הסיבה שפסח נחשב לנס. כיוון שהיינו בכלל לא מוכנים, לא מסוגלים להתחבר למודעות המדהימה של חירות מכאוס, חיינו נשארו במימד של כאב וסבל./span>
טבעם הפנימי של בני ישראל באותה התקופה לא עבר שום שינוי משמעותי. משה היה צריך לשכנע אותם לצאת ממצרים. הנס שהתרחש היה מתוך יוזמתו של האור להביא כאוס לקיצו.
אנחנו, אלה שאולי עדיין לא הגיעו למודעות הנעלה של רצון לתת יכולים בכל זאת באמצעות הכלים שהקבלה מספקת לנו להתחבר לאנרגיה העוצמתית הזאת – אותה האנרגיה שהסירה את הכאוס מבני ישראל במצרים
זה היה זמן יוצא דופן בהיסטוריה. החוקים של 'לחם ביזיון' שמנעו את סיועו של אלוקים בעת צרה, כאב או סבל, לא חלו יותר. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית האנושות קיבלה את האור למרות העובדה שבני אדם לא הרוויחו את האור.
ההזדמנות הזאת הופיעה רק פעם אחת במהלך ההיסטוריה האנושית וזה היה בתקופה שבני ישראל היו במצרים.
השאלות הרבות שהועלו בחלק הראשון של הדיאלוג הזה עכשיו יכולות לקבל מענה. התקופה שבין פסח והתגלות במעמד הר סיני ניתנה לבני ישראל במפורש בכדי שהם ישנו את הטבע שלהם. כשההתגלות התרחשה, בני ישראל היו מוכנים לביטול הסופי של הכאוס מן היקום הזה.
למרבה הצער, כשהגיע רגע ההזדמנות הזאת, הרצון לקבל לעצמו בלבד נעשה כל כך חזק בקרב בני ישראל, שהוא הוביל אותם לבניית עגל הזהב וכתוצאה מכך לנפילתם ממצב של מודעות נעלה.
הפרשנות של הזוהר של המשמעות וההזדמנות האמיתיות של פסח מעודדת אותנו לעשות את כל מאמצים שביכולתנו בכדי להתחבר לכח האדיר שזמין עבורנו בלילה הזה. בזכות מסה קריטית של אנשים בעלי ידע שמתחברים לאנרגיית הבורא של נתינה, כוחו של השטן והכאוס יבואו לקיצם.