לעתים קרובות, דברים בחיים מרגשים בתחילה אך ההתרגשות הזו מתפוגגת עם הזמן. רוב האנשים מאוהבים יותר בפגישה הראשונה מאשר לאחר חמש עשרה שנות נישואין, או נלהבים יותר בשבוע הראשון לעבודתם מאשר לאחר שלוש שנות עבודה.
וזוהי המציאות בעולם הזה. רוב החוויות החדשות והחיוביות שלנו בחיים הן מרתקות ובתחילה אנו מלאי תודה עליהן, אך עם חלוף הזמן, אנו מאבדים את ההערכה. אנו מאבדים את ההתלהבות מהמתנות שקיבלנו; הן מתיישנות.
ורובנו מקבלים את המציאות הזו. אנו מאמינים שזוהי דרך החיים. הדברים הרבה יותר מעוררים בהתחלה, ואז האנרגיה דועכת, ואתם ברי מזל אם אתם מצליחים לחוות איזו שהיא חוויה חיובית מאוחר יותר בנישואין, בעבודה או בכל חוויה אחרת בחיים.
אך האמת היא שישנה דרך אחרת. הברכות שלנו אמורות להישאר בהתלהבות, בחום ובשמחה כמו ביום הראשון. כל מה שיש לנו בחיים – כל מתנה – נישואין, משפחה, עבודה, חברים – אמורה להיות מלאת אנרגיה ומספקת לאחר מאה ימים כפי שהייתה ביום הראשון. אם כן עלינו לנסות להבין – מדוע המתנות שלנו מתיישנות?
לפני שנוכל לענות על השאלה הזו, עלינו להבין קודם כל מהיכן באות המתנות שלנו. המקובלים מלמדים עיקרון חשוב ובסיסי, והוא שלכל המתנות שלנו, בין אם הן פיזיות, רגשיות או רוחניות – יש מקור אחד. השמחה שאנו מרגישים מן האוכל שאנו אוכלים, מהיופי שאנו רואים, מן האהבה שאנו חווים – לכל היבט של המילוי, השמחה וההתרגשות שאנו מרגישים יש מקור אחד. והוא קרוי אור הבורא. אור הבורא הוא שמחדיר את האנרגיה לכל המתנות שיש לנו בחיים.
אם אתם מבינים זאת, אתם גם מודעים לכך שאם תנתקו את המתנות הללו מן המקור שלהן, לא תהיה להן עוד אותה אנרגיה , אותה התלהבות, אותו חידוש. למשל, אם אתם משתמשים במנורה, והיא מחוברת לחשמל, והנורה חזקה, היא יכולה להאיר שעות על גבי שעות. אבל אם תנתקו את המנורה מהשקע החשמלי, פתאום ישתרר חושך.
הדבר נכון גם לגבי הברכות והמתנות שיש לנו בחיים. אם אנו מנתקים אותן מן המקור שלהן – ועכשיו אנו מבינים שהמקור שלהן הוא מה שאנו קוראים לו אור הבורא – הן נעשות חשוכות, הן מתיישנות, הן מאבדות את ההתלהבות שלהן, הן מאבדות את המילוי שלהן.
כולנו יודעים שכאשר אנו מוציאים לחם או עוגה ישר מהתנור, הם נאים וחמימים. כולנו נהנים לאכול את הלחם הזה. הוא הרבה יותר טעים כשהוא חם, ישר מהתנור. למחרת- הוא כבר לא כל כך טעים. שבוע לאחר מכן – הוא נורא ; אתם אפילו לא יכולים לאכול אותו. אנו יודעים שכאשר משהו נוצר, בתחילה יש בו אותו חום, יש בו אותה אנרגיה שכולנו נהנים ממנה הרבה יותר מאשר לאחר שלושה ימים.
אם זה נכון שמקור כל הברכות, המילוי והשמחה שאנו מרגישים בכל אחת מן המתנות שבחיינו הוא אור הבורא, אז אנו יודעים שכאשר אנו מנתקים אותן מן המקור שלהן – בדיוק כפי שמנתקים את הנורה מן השקע החשמלי – מתחיל תהליך של התדרדרות; פחות שמחה, פחות התלהבות, פחות מילוי.
לכן השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא: מה הוא הדבר שאנו עושים שמנתק את הברכות שלנו מאור הבורא? אם נוכל ללמוד להפסיק לעשות זאת, אם נוכל ללמוד לשמור את הברכות שלנו מחוברות למקור שלהן, הן תוכלנה להישאר חמות, מלהיבות, אפילו מלהיבות יותר ביום העשירי , לאחר מאה ימים, מאשר ביום הראשון.
והתשובה פשוטה. כאשר אנו לוקחים בעלות על המתנות שלנו, כאשר אנו מתחילים לראות ולהרגיש שהן שלנו, אנו , עם המודעות הזו, מנתקים אותן מן המקור שלהן, מאור הבורא.
בעולם הזה, אם אני רוצה לתת למישהו מתנה, אני מחזיק/ה אותה בידי ונותן/נת לו אותה ; היא עוברת לידים שלו. היא מנותקת לגמרי ממני, הנותן/נת, והתקבלה לחלוטין על ידי המקבל. וזה מה שרובנו עושים, ברמה זו או אחרת , עם כל המתנות שאנו מקבלים מן האור של הבורא.
כאשר יש לנו יחסים, עבודה, כסף או חפץ פיזי ששכחנו שהמקור שלהם הוא אור הבורא, כאשר אנו לוקחים בעלות עליהם, הם מתנתקים מן המקור שלהם ומאבדים את האנרגיה שלהם. הם מתיישנים, ולכן רובנו חשים פחות התלהבות בשנה העשירית של הנישואין מאשר בפגישה הראשונה; ולכן אנו נהנים פחות בשנה השלישית של העבודה מאשר ביום שהתחלנו – מפני שניתקנו אותם מן המקור שלהם, מאור הבורא, באמצעות מודעות הבעלות שלנו.
אם כן מה עושים? עכשיו, כשהבנו שהמתנות שלנו יכולות ואמורות להישאר חמימות, מרגשות, מלהיבות וממלאות תמיד, כפי שהיו ביום הראשון, מה עושים?
ובכן, שוב, התשובה פשוטה. עלינו להתבונן – עד כמה שאנו יכולים – בכל אחת מן המתנות שקיבלנו – בין אם זה בן/בת הזוג, חבר/ה, הילדים, הכסף, חפצים פיזיים, ברכות רוחניות – ולהזכיר לעצמנו כל הזמן שהם לא שלנו; שיש להם מקור והמקור שלהם הוא מה שאנו קוראים לו האור של הבורא. יש לנו היכולת להשתמש במתנות האלה, הן הגיעו לידינו, אבל אל לנו לנתק אותן מן הידיים של אור הבורא, בגלל מודעות הבעלות שלנו. רק אז תהיה להן היכולת להישאר חמימות ומלהיבות וממלאות לנצח, לעולמי עד.