ישנו סיפור על מקובל גדול- רבי עקיבא, שפגש את תלמידיו בכל יום ויום כדי ללמוד יחדיו. פעם אחת, אחד מהתלמידים לא הופיע ללימוד ולכן מאוחר יותר, באותו הערב, רבי עקיבא הלך לביתו של התלמיד ומצא את הבחור הצעיר לבדו וחולה מאוד.
רבי עקיבא דאג וטיפח את תלמידיו. הוא נתן לו אוכל ותרופות ודאג לביתו. בסופו של דבר הבחור הצעיר הבריא, אבל מה שהעציב את המקובל יותר מכל, היא העובדה שאף אחד מתלמידיו האחרים לא הבחין בחסרונו של התלמיד החולה. רבי עקיבא שאל את עצמו "איך זה יכול להיות, שבחבורת כל הצדיקים הענקיים הללו, אף אחד לא הבחין בסבלו של מישהו שלומד עימם יום-יום?"
סיפור זה מכיל מסר עוצמתי. התכונה הרוחנית החשובה ביותר היא הענוה, כלומר היכולת שלנו לפקוח את ענינו ולראות את האנשים סביבנו. יכולת זו היא המפרידה את העבודה הרוחנית האמיתית שלנו ממה שיכול להיראות או להיתפס כעבודה רוחנית.
רבים מאיתנו נהנים ללמוד מספר, נהנים ללמוד עם אנשים נוספים, שמחים להיות חלק ממוסד רוחני. אבל מכל האנשים הללו, כמה מאיתנו באמת מוכנים לעשות את העבודה, לצאת מעצמינו עבור אחרים, במיוחד כשזה לא נוח?
השבוע, נעשה מאמץ לזכור שרוחניות היא אינה דבר ש"קורה לנו", זה משהו שאנו יוצרים. זה דומה לשהות בבריכה בנסיון לדחוף מאיתנו את המים. כמות המים שאנו דוחפים היא אותה כמות מים שחוזרת ישירות אלינו. זה קורה באותו האופן בחיים עצמם, המאמץ והאנרגיה שאנו משקיעים בחיינו ובחייהם של הסובבים אותנו, היא אותה כמות האנרגיה שנקבל חזרה.