אחד המכשולים הגדולים הניצבים מולנו כהורים הוא רגשות אשמה. אשמה שאנחנו לא מבלים מספיק זמן עם הילדים שלנו, אשמה שאנחנו רוצים זמן בלי הילדים שלנו, אשמה על חוסר התייחסות לילדים שלנו. הרבה פעמים אנחנו כל כך נופלים לתחושת אשמה – תחושה שעשינו משהו לא בסדר – שזה דוחף הצידה את כל יתר התחושות שלנו. זה די מפתה להתפלש בתחושת אשמה או להניח שזהו סימן לדרגה רוחנית שלנו. מנקודת מבט קבלית, לתחושת אשמה יש רק מטרה אחת. זהו כלי להניע אותנו להשתנות. זוהי אזהרה. זה אומר לנו שעלינו לבזבז פחות זמן ברגשות אשם ולהשקיע יותר זמן בעשייה – לקחת צעדים על מנת לשנות את המצב או המודעות שגרמו לנו להרגיש כך מלכתחילה.
בחיי האישיים אני מרגישה אשמה על כך שאני לא מבלה מספיק זמן עם ילדיי. אני נוסעת הרבה בגלל אופי העבודה שלי, אך לעולם לא חיבבתי את העובדה שזה מונע ממני להיות עם ילדיי. הרבה פעמים במטוס או בחדר במלון נתקפתי בתחושה איומה "מה אני עושה כאן? אני רוצה להיות בבית. אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה להיות עם הילדים שלי"
הפתרון הרוחני לבעיה הזו איננו ללמוד לחיות עם אשמה. אם אני מרגישה אשמה על כך שאיני מבלה מספיק זמן עם ילדיי, עלי למצוא מדוע. האם זה עניין לוגיסטי, בו עלי למצוא דרך להיות איתם יותר, או זה עניין של מודעות? ברגע שאבין זאת, אוכל להתחיל את השינוי הנדרש. אם זה עניין לוגיסטי, עלי לארגן מחדש את לוח הזמנים שלי ואת סדר העדיפויות שלי על מנת לאפשר לי יותר זמן עם ילדיי. אם לא, עלי להתחיל להתייחס לדפוס החשיבה אשר משמש כטריגר לרגשות האשמה שלי.
אם לא תתייחסו לתחושת האשם, תפספסו הזדמנות לשנות בדיוק את הדבר שגורם לכם להיות אומללים. לא מדובר על הָאָשָמָה עצמית. יש הבדל עצום בין האשמה עצמית לבין לקיחת אחריות. להמשיך להרגיש רע בגלל משהו שעשינו או לא עשינו בהחלט יכול לתת לנו את האשליה שאנו משתנים אך זה בדיוק מה שזה: אשליה. אשמה, כשלעצמה, לא משנה דבר.
הנסיוב לתחושת אשמה הוא המודעות שזוהי אזהרה שנשלחה אלינו מהיקום, ואז פעולה על מנת לתקן את המצב, אם זו התנצלות או התחייבות להשתנות. ברגע שנחבק את ההזדמנויות שהאשמה מספקת לנו, תחושת האשמה תתפוגג ולנו יהיה יותר מקום ויותר כוח לבצע שינוים חיוביים נוספים.
אשמה. זה לא "סרט". זאת אזהרה. תקשיבו לה, תגדלו ממנה, תעשו איתה משהו, ותתבעו בחזרה את היוזמה בחיים שלכם.
מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים