נתקלתי בכמה לימודים על פרשת ויצא, אותם ראיתי כבר בעבר, והם באמת מסוג הלימודים שגורמים אושר לנשמה. ואני חושב שאם נוכל להתחבר ללימודים האלה, הם לא רק מלאי שמחה, אלא גם יכולים לתת לנו תובנה חדשה באשר לאופן בו אנו חיים את חיינו וכיצד להמשיך את עבודתנו הרוחנית.
אחד מהלימודים האלה הוא מהרמח"ל, מקובל גדול אשר כתב פירוש על האדרא רבא, קטע בזוהר שבו רבי שמעון בר יוחאי מגלה את כל הסודות. אדרא רבא, כפי שאנו יודעים, הוא גם שם של מערה בישראל שבה התרחשו הגילויים הגדולים האלה. הרמח"ל כותב פירוש על הקטע הזה, ובעמוד 107 בפירוש הזה הוא מסביר את מושג הזמן. כשהזוהר מדבר על בריאת העולם הזה, הוא משתמש במונח "זמן" באופן שהוא מתאר את הזמן אחרי שמשהו התרחש, כהמשך של תהליך הבריאה. אבל רב אשלג מסביר שבממד הרוחני, הזמן כפי שאנו מכירים אותו – זמן כרונולוגי – אינו קיים. אם כן, הרמח"ל רוצה להסביר למה מתכוון הזוהר כשהוא אומר לנו שבתהליך הבריאה, היה זמן.
כפי שגם רב אשלג וגם הרמח"ל אומרים לנו, אין זמן בעולמות העליונים; בעולמות העליונים יש רק אור. אבל, בתהליך של הכלים, של קבלת האור, קיים מושג הזמן… אבל לא זמן כפי שאנו מכירים אותו. אם כן, מהו סוד הזמן? הסוד הוא שכל יום וכל רגע שאנו חיים הוא פיסה נוספת בתצרף תיקון הנשמה שלנו. כל יום הוא יחיד ומיוחד. לכן, הרמח"ל אומר שלא מדובר כאן רק על ההבנה שכל יום, אם נחיה את היום הזה כפי שאנו אמורים לחיות אותו, אם נתחבר כפי שאנו אמורים להתחבר, אם נפעיל כוח התנגדות כפי שאנו אמורים לעשות, אז נתקן ונעלה את היום הזה.
הרמח"ל משתמש כאן בדימוי חזותי אותו אני אוהב. הוא אומר שכל יום אנו חייבים לפתוח ערוץ של אור. זו דרך יפה כל כך לראות את העבודה הרוחנית שלנו. אנו חייבים לדמות שהצינור של היום הוא גדול, ולכן נדרשים כמה סיבובים של הברז כדי לפתוח אותו. כמו ברז, אנו פותחים אותו פעם אחת ואז אולי יוצאות כמה טיפות קטנות, ואז פותחים אותו יותר, וזרם גדול יותר נשפך החוצה. באופן דומה, בבוקר, כאשר אנו מתעוררים, המודעות שלנו חייבת להיות שהיום אנו רוצים להתחיל לפתוח את הצינור, את ערוץ האור שיאיר לנשמה שלנו ולכל העולם לנצח.
מה שמתרחש למעשה, אומר הרמח"ל, הוא שאנו מתקלחים כל הזמן באור מהצינורות שפתחנו בימים הקודמים. זה אומר שאם אנו פותחים היום ערוץ במלוא כוחו, האור הזה מתחיל לזרום למטה אלינו, אל העולם, היום ולנצח נצחים. אני חושב שזו הבנה כל כך יפה ומעוררת השראה על מטרת העבודה הרוחנית שלנו וראית עבודתנו היומיומית. מהי מטרת כל התקשורות של היום? לפתוח את הברז, ואם נפתח אותו לגמרי, אז האור הזה יאיר לנו ולעולם, היום ולנצח נצחים.
לכן, אם היינו יכולים לראות את הנשמה שלנו, מתוך הנחה שחיינו מאות אלפי ימים, שברובם פתחנו את הברזים במידה מסוימת, ואז נכפיל את הימים האלה ב-365, ואז נקבל את הסכום הכולל של הברזים שאדם צריך. הדבר דומה לראש מקלחת גדול שממנו יוצאים הרבה זרמים שונים של מים. וזה למעשה המראה של הנשמה; הנשמה שאנו בונים היא המקלחת הרוחנית האישית שלנו, והמכלול שלה הוא כמות הימים והשנים שניתנו לנו ובהם אנו פותחים ברז אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד.
ברור לרובנו שבימים שבהם לא פתחנו את הברז לגמרי, אנו מרגישים צמא רוחני. אבל היום, ובכל יום חדש, יש לנו הזדמנות לפתוח את הברז, ואז היופי של העבודה הרוחנית הזו שבברזים האלה נשאר פתוח. אנו פותחים את הברז, והוא נשאר פתוח, מרווה אותנו, ומאיר עלינו מאותו רגע לעולמי עד, לעצמנו ולכל העולם, מכיוון שזה הסדר הרוחני של העבודה הזו. מטרת העבודה הרוחנית היא לפתוח את ברזי האור כדי שיאירו למטה אל הנשמות שלנו. והאור הזה שמאיר למטה אל הנשמה שלנו אינו רק למעננו, אלא ממשיך להאיר גם על כל שאר העולם. זה אומר שערוץ האור שפתחנו אתמול לא האיר לנו רק אתמול, אלא ממשיך להאיר גם לכל העולם וגם לנו מאותו רגע ואילך, לעולמי עד.
כמות הימים שניתנה לאדם כדי לחיות, אומר הרמח"ל, היא הסכום המדויק של זרמי האור שהוא צריך לפתוח ולתקן. והנקודה היא שכמות הימים שניתנה לנו היא כמות זרמי האור הקטנים שאנו אמורים לפתוח. אבל כמות הימים שיש לנו היא כמות הכוחות, כמות הזרמים והערוצים שאנו חייבים לפתוח. וכאשר אנו משלימים את התהליך הזה, אנו משלימים את המטרה שעבורה הגיעה הנשמה שלנו לעולם הזה. ואז, מה מתרחש כאשר הנשמה עוזבת את העולם הזה, כאשר מישהו השלים את התיקון שלו? הוא עולה לעולמות העליונים וממשיך להיזון מערוצי האור שפתח כאשר היה בעולם הזה, ואז הערוצים האלה מאירים עליו, ויאירו עליו בכל רגע ורגע, לנצח נצחים.
זוהי משמעות חיי הנצח. זוהי משמעות האלמוות. איך נשיג חיי נצח? בחיי נצח, הנשמה, כשהיא מחוברת לגוף, זקוקה לכמות מסוימת של אור שתזרום אליה ובה כדי שהיא תתקיים לנצח. אם רק 70% מתוך הערוצים פתוחים, אין לנו חיי נצח; אנו חייבים לפתוח עוד 30%. אבל כאשר אדם פותח 100% של הערוצים להם זקוקה נשמתו, אז מתרחשים חיי נצח. לכן, למרבה הצער, הסיבה שאנשים לא מגיעים לחיי נצח היא מפני שבמהלך חייהם הם לא פותחים את כל הערוצים שהם חייבים לפתוח. והעבודה שלנו היא לפתוח מספיק ברזים לחיי נצח, מספיק ערוצים של אור, עבורנו לנצח נצחים. עוד לא עשינו את זה עדיין, ועד שלא נעשה זאת, לא נוכל לחיות לנצח.
הרמח"ל אומר שזו משמעות חיי הנצח בעולם הזה: אנו פותחים ערוץ אחד של אור, ועוד אחד, ועוד אחד. ואם נחזור לנושא הזמן, הוא אומר שכאשר אדם משלים את עבודתו הרוחנית, הוא מתעלה לממד שמעבר לזמן. מכיוון שזמן, הוא מסביר, הוא פתח אחד של ערוץ, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. מכיוון שבגוף הזה, הנשמה לא יכולה לפתוח את כולם בבת אחת. אבל כאשר אדם משלים את התהליך הזה, הוא עובר מעבר לממד הזמן, מכיוון שיש לו מספיק אור להתקיים לנצח.