ישנו סיפור על איש אחד שהחתן שלו היה תלמיד משכיל מאוד והתעמק ברוחניות. אנשים העריכו אותו כנשמה מאוד גבוהה וכצדיק גדול.
יום אחד אותו תלמיד שהה בבית חמו יחד עם אשתו ובנו התינוק למשך סוף השבוע. באמצע הלילה החל התינוק לבכות וכשבכיו גבר עד כמה שריאותיו יכלו לשאת, ירד חמו של התלמיד מחדרו וניגש אל הפעוט הבוכה כדי להרגיעו. בעודו הקשיש פוסע לכיוון חדרו של התינוק ראה את חתנו יושב ולומד וכמו אינו חש או מודע ליבבות של התינוק.
האיש ניגש לחתנו ושאלו למה אינו ניגש להרגיע את בנו התינוק . ענה לו החתן שהוא באמצע תקשורת מאוד חשובה והוא ייגש אליו עוד כמה דקות. האיש שתק לרגע ואחר פנה לחתנו וברוגע אך בהחלטיות אמר לו שאם הלימודים שלו מכלים אותו כך שאינו יכול לשמוע את בנו התינוק בוכה, אזי לימודיו אינם שווים כלל.
הנקודה בסיפור הזה היא שלפעמים אנו מוצאים את עצמנו במקום שבו אנו מתרצים את הפעולות שלנו, כמו היינו עסוקים, היתה לנו יותר מדי עבודה וכד'. עסוקים כל היום באינטרסים שלנו ובבעיות שלנו.
האמת היא שאם מה שאנו עושים הוא ביטוי ללימוד שלנו, לאישיות שלנו ולפרטים הקטנים בחיינו ששומרים ומונעים מאיתנו מלהיות המתנה לקרובים לנו, אזי אנו צריכים לבדוק את עצמנו ואת סדר העדיפויות שלנו. פעמים רבות אנו מעדיפים להישאר בתוך העמדה עם האגו שלנו מאשר עם האנרגיה של האור.
למעשה לכולנו יש אגו והאמת שאם לא היה לנו אגו לא היינו יכולים לחיות. אך ישנו האגו הפרטי שנותן לנו הרגשה חיובית שזה למעשה האור והוא שונה בהחלט מהרגשת האגו של אנו מלאים בעצמנו בלבד.
מה שאנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה של התלמיד וחמו הוא שאכן, זה נכון שיש לנו דברים חשובים לעשות. אנו כולנו עסוקים בחיינו הפרטיים, בעסקים ועוד. יש לנו התחייבויות ואחריות שהם גם חשובים מאוד. אך אל תבינו אותי לא נכון, לימודים הם שלב מאוד מכריע בצמיחה הרוחנית שלנו ולכל אחד מאיתנו יש בודאות עבודה לעשות בעולם הזה, אך אם אנו חוסמים עצמנו בשל כך לדברים ולאנשים סביבנו שאנו יכולים לעזור להם ולעשות משהו עבורם, אזי אנו צריכים להעריך מחדש את מה שאנו עושים ולשים הכל בפרספקטיבה הנכונה.