מה אומרת החכמה הקבלית על האופן שבו יכולה הרוח לתרגל שליטה על הגוף.
מזה כמה שנים יצאתי לבדי להתמודד עם רעיון האלמוות. משימתי שנראתה בלתי אפשרית נתקלה בהרבה חוסר הבנה, התנגדות ולפעמים אפילו דחייה על הסף, מפני שעצם רעיון חיי הנצח אפילו אינו חלום עבור הרבה אנשים.
אפילו עבורי, היבטים מסוימים של אמונתי בהנצחת הגוף הפיזי לא נראו ברורים בתחילה. למשל, לא הייתי מודע למידה שבה כל הדתות ציפו ליום שבו הבורא יעניק לנו חיי נצח. באמונתי הדתית, כיהודי חרדי, הייתה מידה מסוימת של מודעות לכך, אבל במישור המעשי, לא חלמתי שחיי נצח יהיו מציאות שהאנושות יכולה לעזור להביא אותה. פשוט האמנתי שחיי נצח יגיעו כאשר הבורא יהיה מוכן לגלות את חסדו בכך שישים קץ למוות. במשך חיי שלפני הקבלה, האמנתי בחיי נצח, אבל למען האמת, ברובד המודע היה הנושא לעתים קרובות הדבר הרחוק ביותר שעלה על דעתי. חיי נצח יבואו בזכות חסד הבורא. המושג הזה לא היה מרכזי באמונה או בתרגול שלנו, וללא כל ספק לא הייתה לו שום עדיפות בחיי היום יום שלנו.
זה היה האקלים כאשר אני, יחד עם המרכז לקבלה, פתחנו קורס חדש כדי להפיץ את רעיונות חיי הנצח הקבליים, וחשוב מזה, לגלות כיצד הנושא הזה יכול בסופו של דבר להתממש. השלב הראשון – וזה היה רעיון שקשה מאוד היה לרבים לתפוס – היה ההבנה שהשגת חיי נצח אינה נחלתו של הבורא בלבד. אלא, שחיי הנצח יתממשו באמצעות מאמציהם של הנבראים – שהם אנחנו.
לרוב האנשים, ניתוק מושג האלמוות מהאלוהות גובל בכפירה וחילול הקודש. למעשה, סערת ההתנגדות שגרם הגילוי הזה אילצה אותנו לנטוש בשקט ובמהירות את מאמצינו בכוון. אבל, הדחייה המוחלטת של הרעיון שחיי נצח פיזיים יכולים להתממש בידי האנושות הייתה משהו שחשבתי שהוא לגמרי לא הגיוני. זאת מכיוון שמוות הוא הביטוי החזק ביותר של כאוס בחיי האדם, לא רק עבור הנפטרים אלא גם עבור אלה שנשארים מאחור. הכאב שנחווה כתוצאה מאבדן מישהו אהוב עלול לא להימחק לעולם.
הרעיון שלאנושות יש באמת הכוח והכלים ליצור סביבה נטולת כאוס הרחיק לכת מעבר לכל דמיון וחשיבה אפילו של ההוגים הגדולים והמתקדמים ביותר של זמננו. ועם זאת הלימוד הקבלי הבסיסי מוביל להבנה שכאוס אינו ומעולם לא היה חלק מנחלת הבורא . עבור המקובלים, לבורא ולאור שנובע ממנו יש רק תכונה אחת, והיא הנתינה. שליליות מעולם לא נבעה מהבורא והוא מעולם לא היה המקור שלה. אלא, הסביבה הכאוטית שלנו היא תוצאה ישירה של המעשים השליליים שלנו. קבלת העיקרון הזה, מלמדת הקבלה, תיקח אותנו הרחק לעבר חיי נצח והסרת הכאוס מחיינו.
אני מבין שבכל רגע בחיינו אנו עומדים בפני מה שנקרא “כוח עליון”, כמו שיטפונות, רעידות אדמה, ואסונות טבע אחרים. שינוי האמונות הנוכחיות שלנו על חיי נצח לנקודת ראות קבלית חדשה לגמרי דורשת מאמץ שרק מעטים מוכנים לעשות. אנו נכנענו לפילוסופיה שמוותרת על הבנתנו את היקום. באופן קולקטיבי, הנחנו שאנו חייבים להיכנע לשרפות, שיטפונות ואסונות “טבעיים” אחרים. באופן אישי, אנו מכניעים את הגוף שלנו לרופאים ומנתחים ולא משקיעים כמעט מחשבה ומאמץ בהשתתפות פעילה והשפעה על תוצאת טיפול כלשהוא. בכל שטחי חיינו, אנו שמים דגש מועט ביותר על הרעיון שאנו יכולים לחסל את הכאוס הסובב אותנו. אבל עבור המקובלים, זכותנו המולדת והבלתי מעורערת ליצור ולשמר סדר בחיינו נמצאת בלב הקיום האנושי. מכיוון שאנו חלק מהבורא, כפי שהחכמים אומרים לנו, אז כמו הבורא, אנו יכולים לקחת שליטה מוחלטת על המציאות הפיזית. כולנו מאמינים בוודאי שהבורא יכול לעשות נסים התופסים את מקומם של החוקים והעקרונות של הקיום החומרי והפיזי. הזכות האלוקית הזו ניתנה לנו מכיוון שהאנושות היא חלק מהבורא.
הדוקטרינה של יקום שנוצר בידי המודעות – או רוח על החומר – היא עכשיו חלק בסיסי של השיח המדעי. המדע לא רואה עוד את האנושות רק כמנהלת יחסים תגובתיים עם כוחות הטבע. המדע מכיר בכך שיש לנו השפעה מכרעת על התפתחות המציאות הפיזית, כולל נסיבות כאוטיות בחיינו ובעולם. כאשר הצהירו המקובלים העתיקים שהאדם יוצר באמת את הסביבה שלו, הם הקדימו באלפי שנים את המחקר המדעי. תודה לאל שהמדע מיישר קו, לאט אבל בטוח, עם התובנות של המקובלים.
אנו יכולים לומר בבטחה שכל התופעות החדשות שמדבר עליהן הממסד המדעי נחקרו לעומק בכתבי המקובלים. למרבה הצער, בעוד הרעיונות והעקרונות הקבליים האלה חדרו לחשיבה המדעית, רוב האנשים אינם מודעים כמעט כלל לעובדה הזו. הסיבה לכך, אני מאמין, נעוצה בעובדה שהרעיונות החדשים האלה ממשיכים להתפתח על בסיס תיאורטי בלבד. בעוד “רוח על החומר” צריך היה לספק לאנושות כלים לחסל הרבה מהתחלואים שלנו, הרי שברמה המעשית לא נראה שהדבר התממש. אם באמת הרוח יכולה לתרגל שליטה על החומר, מדוע שחולה סרטן לא יוכל לחסל את המחלה בעזרת הרוח ולגרום לסרטן להיעלם? למרבה הצער, כאשר המקרים הנדירים האלה מתרחשים, הם מיוחסים לא לכוח הרוח אלא לאיזה נס שהתרחש.
באופן דומה, אנו לא מודעים ולא מקבלים את ההשפעה והיישום של רוח על החומר על תהליך ההזדקנות. אנו לא דורשים מהגוף הפיזי שלנו שיתחדש וישתקם. ועם זאת על פי חכמת הקבלה, הרוח יכולה לשלוט על החומר, ולמנוע את ההתדרדרות שנראה לנו שנגרמת בגלל גיל מבוגר.
המדענים משערים ששיקום חלקי גוף פגומים והתחדשות שמובילים לחוסר הזדקנות ולחיי נצח יתרחשו באמצעות ריפוי גנטי. אפשרות השילוב של רוח על החומר כשיטה להשגת שחזור וחיי נצח נזנחה על ידי הקהילה המדעית. ובכל זאת לא אישר המחקר המדעי שריפוי גנטי אפשרי בכלל.
לעת עתה, לפחות, נכשל המדע בתרגום תיאורית המציאות שנוצרה בידי המודעות באופן מעשי ולא הצליח לממש אותה בחיי היום יום שלנו. בלי שום כוונה להיות פסימי, אני חייב להודות שהרעיונות המופשטים של המדע המודרני מהווים נחמה קטנה מאוד לעולם מוכה ונגוע בכאוס. לכן הייתי רוצה לשתף אתכם, קוראי, במדע העתיד – אולי המדע של המאה העשרים ואחת – כפי שנחזה בעיני המקובל הגדול בן המאה הראשונה, רבי שמעון בר יוחאי.
החוק האוניברסלי הראשון של הקבלה קובע שלא יכולה להיות שום היעלמות או חורבן של המציאות המוחלטת, שהיא רמת קיום בלתי חומרית ומודעת. הואיל וההיבט הדומיננטי של הקיום האנושי הוא המימד המטפיזי או המימד הלא חומרי, הרי שהמציאות הפיזית חייבת בהכרח להיות כפופה ולנהוג בהתאם לאנרגיות ולמחשבות המתגלות במודעות האדם, בדיוק כפי שיד אינה יכולה להתרומם בלי מחשבה הקודמת לכך. יסוד זה של מודעות באדם לעולם לא יכול ללכת לאיבוד. לכן, כאשר אנו רואים מחלה או מוות במישור הפיזי, אנו חייבים להיות מודעים לכך שמה שאנו רואים במישור הפיזי אינו מתקיים מעבר לו. אפילו אם אדם מאבד יד או רגל או אבר פנימי, הרי שברמת המודעות, האדם לא השתנה ומתפקד לגמרי. כתוצאה מכך, אין שום הגיון להסביר מדוע אבר קטוע או כליה שנכרתה אינם יכולים להתחדש בדיוק באותו אופן שבו אנו חותכים ציפורניים או שיער.
החומר הגנטי שבגוף נשאר שלם לגמרי ויש לו פוטנציאל לשחזר את עצמו לצורתו המקורית. כאשר תאים בלתי ממוינים מתפתחים לגפיים ולאיברים פנימיים מסוימים, זה אפשרי רק מפני שהוחדרה בהם מודעות מטפיזית שמתכנתת אותם לעשות כך. במצב הבלתי ממוין, תאים כאלה קיימים באופן פיזי ומטפיזי באותו אופן שבו כבר קודדו ומוינו. המקובלים תמיד הבינו שמאחר ואין שום היעלמות במידע המקודד הזה, הגוף חייב להיות מוכן מיד לתת מענה לכל אבר שאבד עם תחליף זהה.
המדע מעולם לא עסק בשאלה מדוע מידע גנטי מוצפן לא משחזר אבר בריא כאשר אבר חולה היה שם קודם לכן, והסיבה למחדל הזה ברורה מאוד. למען האמת, אנו לא יכולים להאשים את המדענים בכישלון הזה, מאחר והם מעולם לא נחשפו למציאות ה-99% של אף אדם. איך הם יכולים להגיע להבנה מלאה של הגוף כאשר מציאות האחד אחוז שבה הם נתונים היא דרך מוגבלת כל כך של הבנת המהות האמיתית של האדם? בעתיד הקרוב, אברים יצמחו מחדש, ראות ולבבות וכליות יתחדשו, וזה יגלה בבירור את הטבע הפרימיטיבי של רפואת המאה העשרים ואחת. אבל בינתיים, למדע אין שום ברירה אלא לקלוט רק מה שהוא יכול לקלוט.
מנקודת הראות של המציאות האמיתית – מציאות תשעים ותשעת האחוזים הבלתי חומרית – לא יהיה כל צורך בשכפול גפים או איברים. באמצעות הדי. אנ. אי. המקורי שיתרגל את יכולתו ליצור תאים בלתי ממוינים ולהנחות אותם להפוך לתאים שכל אבר צריך, נוכל להיות עדים לשחר של עידן חדש של המאה העשרים וחמש. מצב זה כבר הוצהר על ידי המקובל בן המאה השש עשרה רבי יצחק לוריא, שקבע שבעידן הדלי – שכבר החל – נהיה עדים להתחדשות מוחלטת של הגוף. מחלות וגילויים כאוטיים אחרים של הגוף האנושי יהיו נחלת העבר. אבל אם כבר נכנסנו לעידן הדלי, מדוע דברי הארי אינם מתממשים? שוב, התשובה נעוצה במימד המודעות. מכיוון שאנו לעתים רחוקות כל כך מפנים את תשומת לבנו אל המציאות הבלתי חומרית, המודעות שלנו נשארת מעוגנת במימד הפיזי. אנו לא יכולים להסתגל לרעיון שהמודעות שלנו יכולה לקבוע את טבעו של העולם הפיזי. הרעיון של רוח על החומר, למרות שקיבל אישור מדעי, נשאר תיאורטי בלבד.
אם העולם היה מקבל ומיישם את עיקרון רוח על החומר, לא היה לנו כל קושי לגרום להתחדשות היקום והגוף שלנו בתוכו. אם, למשל, היינו רק יכולים לקלוט מה מתרחש במוחם של אלה שאיבדו גפיים, אז האנושות הייתה עושה צעד ענק לקראת היאבקות בכאוס בחיינו שנראה שאין לו פיתרון.
תחושת הקטיעה בגף כרות מאוד יוצאת דופן. האבר הרוחני, או אבר הרפאים, מרגיש יותר מוחשי מהגף האמיתי. הרשמים החושיים האלה נראים חיים כל כך שהמטופל יכול אפילו לנסות לרדת מהמיטה על הרגל הרוחנית או להרים כוס עם היד הרוחנית. מכל התחושות באברים הרוחניים, כאב הוא המפחיד והמטריד ביותר. הוא יכול להשתנות מכאב מקרי וקל לכאב מתמשך ורציני. יד רוחנית יכולה להרגיש קפוצה כאגרוף, כשהאצבעות כפופות לכוון האגודל וחופרות בתוך כף היד. אפשר גם לחוש התכווצות בכף רגל בלתי נראית. מטופלים רבים מדווחים שאצבעות הרגל שלהם מרגישות כאילו צרבו אותן בשיפוד מלובן. זרוע רוחנית, ברוב המקרים, תלויה בצד כאשר האדם יושב או עומד אבל היא נעה בתיאום מושלם עם הגפיים האחרים בשעת הליכה. באורח פלא, היא מתנהגת כמו זרוע נורמלית. באופן דומה, רגל רוחנית מתכופפת כאשר הגוף יושב. היא מתיישרת בשעת העמידה ומתמתחת כאשר האדם שוכב. האדם גם יכול להרגיש פצע כואב או יבלת שהיו על הרגל או אפילו טבעת הדוקה שהייתה על האצבע. מטופלים כאלה לא רק זוכרים תחושות, אלא מרגישים אותן בעוצמה מלאה ובפרוטרוט של חוויה שעדיין נמשכת. מציאות הגפה הרוחנית מתעצמת עם לבישת זרוע מלאכותית או רגל מלאכותית. הרגל או היד הרוחניות ממלאות את הפרוטזה, והאבר מרגיש כעטוף בכפפה.
ההסברים העיקריים לאברי פאנטום ולכאב הנלווה אליהם היו תמיד בלתי מספקים ומסובכים ביותר. הבעיה נעוצה במודעות של החוקרים, אשר בדרך כלל אינם יכולים להתנתק מהמציאות הנראית ולהתייחס לחוויה הבלתי חומרית של המטופל.
המדענים נוטים להאמין שהבנת הקיום באה מחקירת התהליכים והחוקים של הטבע. אבל הם מתעלמים מהשאלות מדוע יש בריאה ומדוע היא פועלת כפי שהיא פועלת. זה נכון לגבי כל מחקר, בין אם הוא עוסק במפץ הגדול, בדינוזאורים, אברי פאנטום או לחץ נפשי. התעלמות מהסיבתיות ומהמטרה שנמצאת מאחורי כל סיבה ותוצאה מותירה את המדע חסר. אני בטוח שאם נחקור את הטבע יותר לעומק, נחשוף שטחים חדשים לגמרי של פיסיקה ורפואה שהם הרבה יותר בסיסיים והרבה יותר יפים מאלה הידועים לנו כיום. תחושה זו כבר נשמעה בקולו של ג’ון ויילר, האסטרופיזיקאי הגדול, שכתב: “יום אחד בוודאי תיפתח דלת ונגלה את המכניזם המרכזי הזוהר של העולם על כל יופיו ופשטותו.”
למרבה הצער, זו בדיוק התגלית עליה מצהירים כמה מדענים שהיא נמצאת מעבר לתחום החקירה. הם אינם יכולים, כרגע, לשקול את הרעיון שהמודעות האנושית יכולה להשפיע על המציאות הפיזית. ועם זאת פיסיקת הקוואנטים מאשרת שהתערבות אנושית משפיעה על מבנה המציאות הפיזית. תגלית זו של המאה העשרים תואמת את גילויי הזוהר האומרים שהמודעות האנושית יכולה לא רק להבין אלא גם לקבוע את טבע המציאות הבלתי נראית. אני חושב שההצהרה הזו היא הנועזת ביותר מכל ההצהרות של הזוהר.
רבי שמעון בר יוחאי, שהגיע לרמה גבוהה ביותר של מודעות, השיג שליטה מוחלטת על כל הבט של היקום שלנו, וזה, כמובן, כולל את המימד הפיזי. מהי בדיוק משמעות השליטה המוחלטת הזו? אם נשתמש בדוגמא פשוטה מאוד מעולם היום יום שלנו, זה אומר שכאשר אנו מחליטים שנשב על כסא, הקיום של הכסא הפיסי הוא ביטוי של המודעות שהכסא קיים.
הבעיה של איינשטיין עם התיאוריה הזו הייתה הקושי ליישם אותה בחייו. אם למשל הוא שכח את המפתחות בבית כאשר הלך לכיתה, הוא לא יכול היה להיכנס הביתה כשחזר. התורה של איינשטיין מתארת את התלות ההדדית בין המודעות והמציאות הפיזית, אבל כאשר הדלת הנעולה הייתה ממש לפניו, הוא לא יכול היה לעשות את הזינוק הפנימי שיישם את התובנות שלו לחיים האמיתיים. הדלת שאיינשטיין ראה מנעה ממנו להגיע למצב שונה של מודעות. אם איינשטיין ועמיתיו היו באמת צודקים בתיאור המציאות שלהם, מודעות הייתה חייבת לאפשר לנו לעשות הרבה יותר מאשר להיכנס דרך דלת נעולה. אדם עם סרטן יכול לשלוח מסרים דרך העצבים כדי לגרום לגוף להילחם יותר באגרסיביות נגד המחלה.
באותו אופן, מדוע שלא נוכל לשחזר גפיים קטועים או איברים פנימיים פגועים? הזרם המרכזי של המדע שואל עכשיו את השאלה הזו, והתשובה אומרת שאין שום סיבה מדוע שהדבר לא יהיה אפשרי. במאמר בניו יורק טיימס מהשביעי בנובמבר 2000, אומר מדען מחקר מוביל: “כאשר נדע , למעשה, מה שהתאים שלנו יודעים, תתחולל מהפכה בתחום הרפואה, תיוולד הרפואה המחדשת – שתעסוק בהארכת החיים על ידי חידוש הגוף המזדקן שלנו בתאים צעירים יותר.”
הבעיה הגדולה יותר, כפי שאני רואה זאת, היא הקושי לשכנע אנשים בכוח שלהם לשלוט על חייהם, עד כדי שחזור הבריאות שלהם והגפיים החסרים שלהם. על פי רוב, האנושות עדיין נצמדת לצורך לחוות כאוס על בסיס יומיומי. במקום לאמץ גישה חדשה ולראות את העולם החיצוני כתואם את התובנות גם של הקבלה וגם של הפיסיקה הקוואנטית, אפשרנו לשטן [כוח ההתדרדרות והסוף שקיים גם בתוכנו וגם מחוץ לנו ] להכתיב את חווית חיינו.
אבל הזוהר אומר שבעידן הזה, עידן הדלי, האנושות כבר לא תהיה מוכנה לסבול את התחלואים שהכבידו עלינו בעבר. המודעות של כל העולם תתעלה – וזה כבר מתרחש. בהדרגה, נבין את הטבע האשלייתי של העולם הפיזי, עובדה שכבר מזמן אושרה על ידי המדע. בנוסף, נזהה את החשיבה הקונבנציונלית כפי שהיא באמת: כלי וסוכן של מודעות השטן.
למרבה המזל, זכינו להיות עדים לשינוי הזה בזמננו. כפי שנאמר בירמיהו פרק לא’ פסוק לג’: “וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה’, כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, נְאֻם ה'”. האנשים בעולם להוטים היום לקבל את ההצהרות האלה של הקבלה. הדברים שחשבנו פעם לשערורייתיים, כמו שחזור גפים, מוכיחים נקודה חשובה: הרעב לידע חדש עולה היום לעין ערוך על החשיבה הקונסרבטיבית ששלטה תמיד במוחות האנושות.
מה שהעין אינה רואה אינה הוכחה לכך שהוא לא קיים. בעידן הזה, עידן הדלי, הנסים רק מחכים להתגלות. הדבר שהיה אתמול מעל לטבע הוא היום מציאות, בעוד האמת של העבר מתגלה כאשליה. נסים כמו חצית ים סוף הפכו לתופעה מקובלת והזוהר מבהיר שאנו, אנו בעצמנו, גורמים לנסים האלה להתרחש.
אני מבין שהבנת והפנמת כל זה דורשות שינוי של תהליך החשיבה המקובל עלינו. אבל, מה שאני מציע, מנקודת הראות של הזוהר, הוא לא פחות מאשר מהפכה במודעות. אין קיצורי דרך להשגת מצב של מילוי. אבל היעדים האלה נגישים בזמננו – עידן הדלי, בשנה הזו, ביום הזה, ואפילו ממש ברגע זה.