בפרשת "וארא" היו שבע המכות הראשונות. בפרשה הבאה, פרשת "בא", ישנן שלוש המכות האחרונות. פרשת "בא" מתחילה עם הקריאה המיוחדת של הבורא למשה, "בא אל פרעה". ואז הבורא ממשיך ואומר: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים." אבל אין זה ההסבר האמיתי; לא זה מה שהתרחש באמת.
רש"י אומר שההסבר האמיתי של המילה "התעללות" הוא למעשה "עשיתי צחוק מפרעה". לכן, אם אנו קוראים זאת בדרך זו, הבורא למעשה אומר לפרעה: "שלוש המכות האחרונות התרחשו כדי שתוכל לספר לבניך ולנכדיך שעשיתי צחוק מפרעה." יתרה מזו, הרמב"ן, נחמנידס, אומר לנו שהבורא אומר: "אני הופך את פרעה לבדיחה." לכן, מה שמתגלה בשבת "בא", אומר הרמב"ן, הוא הפסוק מתהלים, פרק ב', פסוק ד', שבו נאמר: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק: אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ". שפירושו: מי ששוכן בשמים צוחק, והבורא עושה צחוק מהאדם הזה.
אם כן, מה פירוש הדבר? הוא מעניין מאוד מהרבה בחינות, אבל אני רוצה להתמקד ברעיון שלבורא יש חוש הומור. בזוהר מסופר שדוד המלך נקרא לעתים קרובות הליצן של חצר המלכות. מסופר שם, למשל, שאפילו כאשר נתן הנביא בא אל דוד המלך כדי לומר לו איזה דברים עליו לתקן, דוד מצא דרך להפוך זאת לבדיחה. והבורא, כך נראה, נהנה מהבדיחות של דוד.
הרעיון שלבורא יש חוש הומור יפה מאוד, אבל, כמובן, חשוב מזה הוא מה אנו לומדים ממנו? כאשר הבורא אומר למשה שהמכות באות כדי שיוכל לספר אותן לילדיו ולנכדיו, פירוש הדבר הוא שמשה יגיע לרמה של הבנת הבדיחה על פרעה. וכמובן, ברמה אחת אנו יודעים, כפי שהמקובלים מלמדים, שהסיפורים האלה אינם סיפורים על משה, בני ישראל ופרעה, אלא למעשה אלה הם סיפורי חיינו, ולכן התורה רומזת לנו כאן שהדרך שבה אנו באמת יכולים לתקן את עצמנו ולגדול היא להתחיל לצחוק על עצמנו. למשל, נניח שמישהו התעורר בבוקר, היה במצב רוח רע, צעק על אשתו, ואז הלך לעבודה, ומישהו אחר הרגיז אותו, ואז הוא תקף בחריפות את האיש הזה. ואז, בסוף היום, אותו אדם התבונן על היום שעבר עליו וראה את הדברים שלא היה צריך לעשות. זו רמה אחת, וזה מה שרובנו עושים.
אבל יש רמה עמוקה יותר, שהיא גם חשובה יותר. הרמה העמוקה הזו היא כאשר אנו מתבוננים אחור אל היום, או השבוע שעבר עלינו, ואומרים, על עצמנו, "מי שעשה את זה הוא אידיוט, ממש מצחיק איך האדם הזה התנהג." ויש הבדל גדול מאוד בין שתי הרמות הללו. ברמה האחת, אנו לוקחים את עצמנו ברצינות רבה מאוד: "כן, אני יודע, לא הייתי צריך לעשות את זה, ואני רואה את הדברים אותם אני חייב לתקן." אבל ברמה העמוקה יותר, אנו רואים את הטיפשות שבהתנהגות שלנו. לכן, מה שהבורא אומר למשה, ולנו, הוא שלעולם לא נשתחרר מפרעה, מהאגו שלנו, או מהרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד, עד שנהיה מסוגלים לצחוק עליו.
הזוהר מדבר על הצד השלילי כעל "מלך זקן וכסיל". לכן ההבנה היא שלפעול על פי העצות של הצד השלילי זה דבר טיפשי, שיש לצחוק עליו, וזו התפתחות הכרחית בעבודה הרוחנית שלנו. חשוב לשאול את עצמנו: "כאשר אני מתבונן ביום שלי, בשבוע שלי, האם אני רואה דברים שאני חייב לשנות? או, האם אני ברמה שבה אני מבינה כמה טיפשיים ומגוחכים היו המעשים שלי?" ורק כאשר אנו יכולים לראות את מעשינו כטיפשיים ומגוחכים, כפי שהבורא עושה כאשר הוא רואה טיפשות של אדם, רק אז אנו יכולים להגיע לרמה שבה נוכל לתקן את עצמנו באמת.
אנו יודעים, וזה לוקח אותנו רמה אחת עמוק יותר מכיוון שזה רעיון חשוב, שאת הדין חייבים להמתיק כדי להסיר אותו. המקובלים מסבירים שהדרך להמתיק דין היא באמצעות צחוק. היו אפילו כמה צדיקים במשך הדורות שהיו ידועים בשל הבדיחות שלהם; צדיק שהיה מפורסם מאוד בבדיחותיו , למשל, הוא רבי נפתלי מרופשיץ.
הרעיון הוא שבאמצעות הבדיחה, באמצעות הרמה של הפיכת הדבר לצחוק, אנו יכולים למתק את הדינים. כאן, כמובן, אנו מדברים על עשית צחוק מעצמנו. זה אומר שבסוף היום כאשר אנו עושים דין וחשבון, אנו אומרים, "או, זה לא היה בסדר, אני חייב לא לדבר לשון הרע, או לא לכעוס, כפי שהתנהגתי כלפי האדם ההוא היום." זו רמה אחת. מכיוון שהמתקה אמיתית של דין שיצרנו במהלך הפעולות האלה תתרחש רק כאשר נגיע לנקודה שבה נצחק על עצמנו. כאשר אנו לא בני אדם רציניים המתבוננים על יומם ואומרים "או, אני חייב לעשות את זה טוב יותר", אלא מסוגלים לצחוק על ההקשבה לאותו מלך זקן וכסיל כפי שהזוהר קורא לו, והוא בעצם היצר הרע שלנו, רק אז אנו יכולים להמתיק את הדין ולעשות תיקון אמיתי.
אם כן, הבורא אומר למשה ששלושת המכות הבאות על מצרים יתרחשו כדי שנוכל להגיע לרמת מודעות שבה נוכל להבין, כפי שהרמב"ן אומר, את הבדיחה שהיא הרצון לקבל לעצמנו בלבד, הבדיחה שהיא פרעה, הבדיחה שהיא הנפילות שלנו לרצון לקבל לעצמו בלבד. הרמב"ן מביא את הפסוק שבו נאמר שהבורא צוחק כשהוא רואה אותנו מתנהגים מתוך האגו, עבור הבורא זו בדיחה. וכאשר אנו מתחילים להבין את הבדיחה הזו, כאשר אנו מתחילים להתבונן בהתנהגות שלנו ולהבין כמה היא מגוחכת, ולצחוק מעצמנו, זו רמה שונה לגמרי של ראיית חיינו.
פעמים רבות אנו לוקחים את עצמנו ברצינות רבה מדי, אנו לוקחים את הדברים השליליים שעשינו ואת האופן שבו אנו חייבים לתקן אותם ברצינות יתר, כן, זו רמה אחת. אבל זו הרמה הנמוכה יותר. הרמה המוחלטת והסופית היא כאשר אנו מתבוננים על חיינו ויכולים לומר: "התנהגתי כך, כעסתי על האדם הזה, הרשיתי לעצמי לדבר לשון הרע על האדם ההוא, וזה מצחיק, זו בדיחה, זה מגוחך." ורמה זו של הבנה של הנפילות שלנו היא מה שבאמת ממתיק את הדינים ועושה את התיקון.