כולנו מתנסים בכך שהילדים והמתבגרים שלנו לוחצים לנו על הכפתורים.
אבל לפעמים אנו ממש המומים מהרגשות שהם מעוררים בנו:
הוא גרם לי לכעס גדול כל כך!
היא גרמה לי ממש לאבד את העשתונות!
הם מוציאים ממני את הרע ביותר ולכן אכה אותם! ועוד הרבה…
בואו נהיה כנים… האם היינו מקבלים את התירוצים האלה מהילדים שלנו? ועם זאת אנו מאמינים שהרגשות השליליים החזקים שאנו מרגישים כאשר אנו ביחסי גומלין עם ילדינו באים מההתנהגות שלהם.
אולי היום הגיע הזמן להתבונן בראי?
אני אומרת לעתים קרובות שהורות היא אחת ההזדמנויות המיוחדות עבורנו לגדול ולהתפתח מבחינה רוחנית, היחסים בין הורה וילד אינם דומים לשום סוג של יחסים; במסע ההורות אנו מסוגלים לגלות על עצמנו דברים שלא ידענו שהם קיימים, אבל לאחרונה זכיתי ברמה חדשה של הבנה בנוגע לעניין.
הקשבתי לאחת מהרצאותיו של וויין דייר והוא השתמש בהשוואה שהבהירה באופן מבריק את הנקודה:
"כאשר אתם סוחטים תפוז, יוצא מיץ תפוזים – מכיוון שזה מה שיש בפנים. כאשר אתם נסחטים, מה שיוצא החוצה – הוא מה שיש בתוככם." -ויין דיין
כעס, רשעות, בקורת, קנאה, שליטה ואלימות לא יוצאים מתוכנו בגלל הילדים שלנו, הדברים האלה יוצאים מתוכנו כאשר אנו ביחסי גומלין עם הילדים שלנו מפני שהם כבר קיימים בתוכנו – הם היו שם כל הזמן, לפני שהיו לנו ילדים.
זו הבנה עמוקה מאוד, אם אנו לא אוהבים את מה שהילדים שלנו סוחטים מתוכנו, זה הזמן לעשות חשבון נפש עם עצמנו, בעזרת מורה או מדריך רוחני, חברים משפחה או ספר בנושא שיעזרו לנו לשנות מה שאנו רוצים לשנות בעצמנו.
אנו לא יכולים לכעוס על הילדים רק מפני שיש בתוכנו כעס פנימי, אנו לא יכולים להתמקד רק בהתנהגות הילדים ,אנחנו חייבים לעבוד על הכעס שלנו, בכדי לשנות את עצמנו.
זיכרו, ככל שתסחטו את התפוז חזק יותר, לעולם לא יצא ממנו מיץ לימון.