אני תמיד אומרת שהילדים שלי הם חלק מהמורים הטובים ביותר שלי. כשהם גדלים ומשתנים, מדהים לראות את הדרכים שבהן הם מתמודדים עם העולם, וזה נכון במיוחד כאשר הם צעירים. לאחרונה ראיתי את בתי הצעירה ביותר אביגיל מתמודדת עם דילמה ביחס לענבים. היא אכלה חטיפים עם החברות שלה וכשהיא הוציאה את קערית הענבים שלה, החלו חברותיה לשאול אותה אם הן יכולות לטעום. היא חלקה את הענבים בשמחה אבל כשהגיעה לענב האחרון, שאלה אותה חברה אם היא יכולה לקחת אותו. ראיתי שאביגיל רוצה אותו, אבל די מהר היא ויתרה על הענב האחרון שלה. זה גרם לי לחשוב…
מבוגרים לא נותנים באותה דרך שבה נותנים ילדים, מפני שלילדים אין המשמעויות הנלוות שיש לנדיבות בעיני המבוגרים. כמבוגרים, אנו רוצים לוודא שהנדיבות שלנו באמת חשובה. אם אנו נותנים את כל הענבים שלנו – הזמן שלנו, האנרגיה שלנו והכסף שלנו – אנו רוצים לדעת שזה מוערך כראוי.
נניח שאנו רואים קבצן חסר בית מקבץ נדבות ברחוב. למרות שאנו יודעים בוודאות שהוא זקוק לכך, אנו יכולים למצוא תירוצים מדוע לא לתת לו. אולי אנו חושבים שלא מגיע לו, הוא לא הרוויח את זה, אנו תוהים על מה הוא יבזבז את זה, ובסופו של דבר, בוחרים לא לתת. זה גם יכול להיות נכון ביחס לקרובי משפחה, חברים, וכל מישהו אחר שבא אלינו עם חוסר שאנחנו יודעים שאנו יכולים למלא. ולהפך, כאשר אנו אכן נותנים, לפעמים זה מתוך מודעות של חובה, טינה או אשמה.
הקבלה מלמדת שלאור הבורא יש רצון אינסופי לתת ושהנשמות שלנו מורכבות בדיוק מאותו אור. לכן, כשאנו נותנים לעתים תכופות יותר, האור יכול לזרום בצורה מלאה יותר אל חיינו. אבל יש דרגות שונות של נתינה, הנמוכה ביותר היא כאשר אנו נותנים בחוסר רצון. אולי אנו נותנים לחסר בית, אבל נותנים לו רק דולר אחד כשאנו יודעים שאנו יכולים לתת חמישה דולר. אולי אנו עושים איזו שהיא שליחות עבור בן או בת הזוג שלנו, אבל מוודאים שידעו כמה רחוק זה היה מהמקום אליו היינו צריכים להגיע. כן, זו עדיין נתינה, אבל האנרגיה מאחורי הנתינה אינה בשווי צורה עם חסד ונדיבות. באופן אידיאלי, אנו רוצים להיות במקום שבו נתינה פשוט מתוך חסד ונדיבות נעשית הדחף הטבעי שלנו. זה אפשרי, אבל זה מצריך תרגול.
האפיפיור פרנסיס דיבר לאחרונה על תרגול נתינה לחסרי בית. הוא אמר ש"יש הרבה תירוצים" להצדיק מדוע לא נותנים כאשר מישהו מבקש נדבות ברחוב. מישהו אולי חושב "אני נותן כסף והוא סתם מבזבז אותו על כוס יין!" אבל פרנסיס אומר: "כוס יין היא האושר היחיד שלו בחיים!"
הוא ממשיך ואומר שנתינת משהו למישהו במצוקה היא "תמיד נכונה", והיא חייבת להיעשות מתוך כבוד וחמלה, לא ביקורת ושיפוט. זוהי נתינה משנה. נתינה משום שאנו יכולים, למען הנתינה. וככל שהנתינה קשה יותר, היא יותר משנה.
נתינה משנה אינה מוגדרת בכסף, זמן, או מחוות גדולות. היא מוגדרת על ידי הנדיבות שמאחוריה. וככל שאנו יכולים לתת יותר רק מתוך נדיבות, אנו מביאים יותר אור אל תוך חיינו וחיי הסובבים אותנו. אתם יכולים לעשות זאת קודם כל בחיפוש דרכים לתת, במקום לחכות שההזדמנויות תעלינה. או, כאשר ההזדמנויות אכן עולות, צאו קצת מתוך אזור הנוחות שלכם. תרגלו נתינה כאשר אתם יודעים שלא תקבלו שום דבר בתמורה.
ראיתי את העיקרון הזה בפעולה לאחרונה כאשר צפיתי בטלוויזיה בתחרות בישול שבה יש לשפים 30 דקות להכין מנות מקופסא שיש בה מרכיבים לא ידועים. שף אחד הבחין שלמתחרה שלו יש קושי לפרק סרטן, ואז הוא רכן לעברו ואמר לו: "יהיה לך קל יותר אם תשתמש במספריים." ואז הראה לו מהר את הטכניקה וחזר למקומו. לאחר מכן, כאשר עמדו השפים לפני השופטים עם המנות שלהם, אחד השופטים העיר לאדם שעזר למתחרה שלו: "זה היה מאוד אמיץ. האם אינך יודע שבחורים טובים תמיד מסיימים אחרונים?"
הוא משך בכתפיו ואמר שרק רצה לעזור. הוא בסופו של דבר זכה בתחרות, אבל הוא מעולם לא שיחק כדי לנצח. כשצפיתם בתכנית, יכולתם לראות שהוא היה בשמחה כל הזמן. הוא לא היה מודאג או לחוץ לנצח, מפני שבמהותו של דבר, הוא כבר ניצח. הוא בא מתוך מודעות שבה הדחף הטבעי שלו היה לתת. מוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא שנתינה בעצם לא עולה לנו דבר. אם אנו קופצים את ידינו מתוך שיפוט או פחד לאבד משהו חומרי, אנו מאבדים הרבה יותר. הישארות בפתיחות ויצירת רצון טבעי לתת מביאות לנו רק ברכות.
ממחשבה לפעולה
יש ימים שבהם הזדמנויות לתת לא עולות באופן טבעי. בימים אלה, הקפידו לחפש דרכים לתת. ובימים בהם ההזדמנויות כן עולות, והנתינה נראית קשה, ואתם לא ממש רוצים לתת למישהו שזקוק מאוד לכך: תנו אפילו יותר.