מה העניק ליוסף את היכולת לצאת מהחושך הגדול ביותר שהיה נתון בו במצרים אל האור הגדול ביותר ומדוע רק צמא רוחני יכול להוציא אדם מהבור? פרשת "מקץ" מאירה את המהות הרוחנית האמיתית של חג החנוכה
מאת: מיכאל ברג
אין זה צירוף מקרים שפרשת "מקץ" נקראת בחנוכה, מפני שיש התאמה גדולה בין האור והחוכמה של פרשת "מקץ" ובין אור החנוכה. ברמה הפשוטה ביותר, אנו יודעים שהסיפור בתורה מספר, שיוסף נמצא בבית הסוהר, במקום הנמוך ביותר, בחושך הגדול ביותר, והפרשה מתחילה ברגע שבו החושך הגדול הזה הופך לאור גדול; זו תחילת תהליך השינוי – מחושך מוחלט לאור מוחלט… שהוא גם אור החנוכה. לא משנה באיזה מקום מוצא האדם את עצמו לפני החנוכה, לאור החנוכה יש אותו כוח כמו לפרשת "מקץ", שהוא הכוח לדחוף את האדם מהחושך הגדול ביותר אל האור הגדול ביותר.
לפעמים אנו נמצאים במקום אפל וחשוך ומטפסים לאט את דרכנו החוצה, אבל לא זה מה שקרה ליוסף, ולא זוהי מהות החנוכה. חנוכה אינו עזרה לטפס החוצה מתוך החושך, אלא היכולת להידחף ברגע אחד מהמקום הנמוך ביותר לאור הגדול ביותר; זוהי מהות החנוכה ומהות פרשת "מקץ". מה העניק ליוסף את היכולת לצאת ממצב של החושך הגדול ביותר אל האור הגדול ביותר ומהו, אם כן, אור החנוכה אותו אנו יכולים לבקש?
מהו צמא רוחני?
נאמר שהבורא נותן אור רק לצמאים. פירוש הדבר הוא שאם אדם מגיע לבורא ואומר: "הכל פחות או יותר בסדר, אבל הייתי רוצה קצת עזרה בתחום הזה", האור לא ייכנס. האור מגיע רק כאשר האדם נואש, כאשר הוא צמא, כאשר הוא בא לבורא ואומר: "אני נואש, אני צמא לחלוטין, לא שתיתי שנים, ואני זקוק למים ולאור באופן נואש".
מה פירוש להיות צמא באופן רוחני? פירוש הדבר הוא שהאדם מגיע להערכה נכונה של החוסר שלו. אנו חייבים לשאול את עצמנו – עד כמה אנחנו חסרים? אם נתבונן בחיינו ובהתפתחותנו הרוחנית, האם ברור לנו עד כמה נואש הצורך שלנו בעזרת אור הבורא, כמה חוסר יש לנו בחיינו?
כאשר רצה הבורא לתת את אור חיי הנצח לעולם, נאמר שמשה עלה השמיימה והיה עם הבורא במשך ארבעים יום וארבעים לילה. יש סיפור האומר שכאשר עלה משה השמיימה, המלאכים רצו לפגוע בו, ושאלו את הבורא, "איך יכול להיות בינינו, בין המלאכים הטהורים, בן אדם?" באורח מעניין, הבורא אינו אומר "אענה להם" או "אגן עליך". אלא, הוא אומר, "משה, אתה חייב לתת להם תשובה". המלאכים אמרו: "אל תיתן את התורה לבני האדם. השאר את האור הגדול כאן, בשמים; אל תשלח אותו למטה אל העולם". ומשה אומר למלאכים: "אור התורה יכול להינתן רק לבני האדם, מפני שלכם, המלאכים, אין שום צורך נואש, אין לכם שום חוסר נואש".
זה סוד התשובה שהבורא נתן למשה כדי שיאמר אותה למלאכים. אנו יכולים לקבל את אור הבורא, שמיוצג על ידי התורה, האור הגדול של הבורא שיכול להביא חיי נצח לעולם, מכיוון שאנו עדיין תחת עול השעבוד לכוח הרצון לקבל לעצמו בלבד וכל החושך המתלווה אליו. ורק מפני שאנו חווים את החושך הזה, אנו יכולים לקבל את אור הבורא. האור של התורה, האור של הבורא, בא אלינו כאשר אנו יודעים שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו; בעוד המלאכים נמצאים תמיד עם אור הבורא.
ביחסים בין האדם לבין אור הבורא, אם האדם חושב, "אקבל עוד קצת אור מהבורא", האדם לא מקבל אור. אבל אם אדם חושב, "איני יכול לחיות היום מבלי שהבורא ייתן לי עוד אור", אז הבורא נותן לאדם אור. וזו הסיבה לכך שהמלאכים אינם יכולים לקבל את התורה; כן, הם רוצים את אור הבורא כתוספת לאור שלהם, אבל אין להם צורך נואש בה. לכן גם אמר הבורא למשה: "אמור למלאכים שהם אינם ראויים לתורה, הם אינם יכולים לקבל את האור"; מפני שאין להם צורך נואש וחוסר נואש, ולכן אינם יכולים לקבל את אור התורה.
קץ שם לחושך
זה מביא אותנו חזרה ליוסף. אנו יודעים שהסיפור שבתורה אינו סיפור פיזי על יוסף שנמצא בבור. הוא הגיע למצב שבו אמר, "אני נמצא במקום הנמוך ביותר". התורה משתמשת במילה "בור", אבל פירוש הדבר הוא שהמודעות של יוסף הגיעה למצב שבו אמר, "אין לי כלום. אני זקוק באופן נואש לאור הבורא". מה מתרחש כאשר הוא מגיע למצב הזה? כפי שהזוהר אומר לנו: "קץ שם לחושך". כל החושך חוסל מיד. אם הייתה ליוסף מודעות אחרת, היא לא הייתה מביאה ל"קץ שם לחושך", היא לא הייתה גורמת למיגור כל החושך. רק מפני שיוסף הבין שהוא במקום הנמוך ביותר ושהוא חסר אור לגמרי, הגיע קץ החושך תוך שנייה.
התהליך שעובר אדם שחושב שיש לו קצת אור והוא רוצה עוד קצת אור יכול להימשך שנים על שנים. אבל יוסף זכה לצאת מהמקום הנמוך ביותר למקום הגבוה ביותר תוך שנייה, מפני שידע שהוא במקום הנמוך ביותר. אם נגיע להבנה האמיתית של החוסר שלנו ועד כמה אנו חסרים, האור יוכל להיכנס. אנו חייבים לומר לבורא: "עורר אותי להבנת החוסר הגדול שלי, וכיצד גם אני, כמו יוסף, נמצא/ת במקום הנמוך ביותר". כי אז אנו מקבלים את כל האור, אנו מקבלים את השינוי המושלם והמוחלט תוך שנייה.