אל תחכו לתיקון
פעמים רבות מדי אנו מחכים שמישהו יאמר משהו, יעשה משהו, יעזור או ייתן לנו כוח. אבל כדי להשלים את התיקון, אנו חייבים לעשות זאת ללא עזרה מאחרים. על כוחו של התיקון העצמי בלימוד השבועי
מאת: מיכאל ברג
יש סיפור על ארבע נשמות גדולות שנכנסו לפרדס; אחת מהן היא נשמת רבי עקיבא, שעליו נאמר שהיה היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום. מי שניזוק ביותר היה אלישע בן אבויה, שהתנתק לגמרי מאור הבורא, ולכן, התלמוד מתייחס אליו כאל "אחר". האר"י מדבר על כך שארבעתם היו נשמות גבוהות ביותר, ושמטרתם בעבודתם הרוחנית הייתה להביא קץ לכאב, לסבל ולמוות בעולם.
אבל הם לא הצליחו במשימה, ושלושה מהם אף ניזוקו; מלבד רבי עקיבא. מאידך, המקום ממנו הגיעו היה מקום נעלה, והנשמות שלהם היו מעבר להבנתנו מבחינת כוחן ומבחינת החיבור שלהן לאור הבורא.
חשיבות העבודה האישית
ישנו דבר מעניין שהמקובלים מדברים עליו, המתקשר למה שנלמד היום, והוא שאחת מהטעויות הגדולות ביותר שלהם הייתה שהם חשבו שהם הולכים לעשות את העבודה ביחד; הם היו מאוד תלויים באחרים, במקום להבין שלכל אחד מהם יש עבודה אישית משלו, וזה מה שיביא באופן משותף את התיקון. אנו נראה שזוהי בעיה, וזה מה שמנע מה"אחר" לתקן את עצמו. זה נכון לגבי כולנו במידה זו או אחרת; אנו לעתים קרובות תלויים באחרים, וחושבים – מדוע האדם הזה אינו עוזר לי, מדוע האור לא עוזר לי? אבל לפעמים, אתם חייבים לעשות זאת בעצמכם.
אם כן, אלישע בן אבויה היה חבר של רבי עקיבא, ולרבי עקיבא היו חמישה תלמידים עיקריים – אחד היה רבי שמעון בר יוחאי, ותלמיד נוסף היה רבי מאיר. רבי מאיר אהב את אלישע בן אבויה ואפילו המשיך ללמוד אתו לאחר שנפל.
על תיקון נשמות
התלמוד אומר לנו שיום אחד בא ה"אחר" אל רבי מאיר וביקש ממנו להסביר לו פסוק שמדבר על רוממות אור הבורא, כיצד אי אפשר להשוותו לזהב, לכסף או לזכוכית. הוא שואל את רבי מאיר מהו ההסבר והסוד של הפסוק הזה. רבי מאיר עונה שהפסוק מדבר על חוכמה, מסביר עד כמה קשה היא להשגה, וכמה קל לאבד אותה. ה"אחר" אומר לו שלמורה של רבי מאיר, רבי עקיבא, יש הסבר אחר. הוא אומר לו שההסבר שלו הוא יפה, אבל זה לא ההסבר שנתן רבי עקיבא. ה"אחר" אומר לרבי מאיר שרבי עקיבא גילה, שהסוד הוא שהפסוק מתייחס אליו הוא שזכוכית, כסף וזהב, אפילו אם הם נשברים, אפשר לתקן אותם, בדיוק כמו עם נשמות; יש תמיד דרך לתקן אפילו נשמות גדולות שניזוקו.
וכך, ה"אחר" בא אל רבי מאיר ומבקש ממנו להסביר את סוד הפסוק. רבי מאיר נותן לו הסבר אחד, אבל ה"אחר" אומר לא, זה הסבר יפה, אבל המורה שלך, רבי עקיבא, נתן הסבר שונה, שמתייחס במיוחד לעובדה שנשמה, אפילו אם היא ניזוקה, יכולה להיתקן. בלי שום קשר לשום דבר. וכאשר רבי מאיר שמע את ההסבר הזה מה"אחר", שאל אותו מדוע הוא לא חוזר כדי לתקן את עצמו. ה"אחר" עונה, "אנו יודעים שכל יום, האור בא אל כל אחד מאתנו כדי לעורר אותנו לתיקון, לשינוי, ולגדילה, אבל כל יום אני שומע קול יוצא מהשמים ואומר: "אני רוצה שכל אחד יחזור בתשובה ויתקן את עצמו, חוץ ממך. חוץ מה"אחר". לכן, הוא אומר לרבי מאיר, "אני לא מתקן את עצמי, כי אני שומע כל יום שכל אחד יכול לתקן את עצמו, חוץ ממני."
וכך זה המשיך, הוא לא תיקן את עצמו. ה"אחר" מת ונשמתו עלתה השמימה, ושם לא ידעו מה לעשות, כיוון שלא יכלו לשים אותו בגיהינום, מפני שהוא גילה כמות עצומה של אור והנשמה שלו הייתה נשמה גדולה. אבל גם אי אפשר היה לשים אותו בגן עדן, מפני שהוא נפל והתנתק לגמרי בסוף חייו.
רבי מאיר נקרא לשמים ואמר: "אפשר שהוא יוכל לעבור את התיקון של הגיהינום, אבל בסופו של דבר הוא יוכל להיכנס לגן עדן". וכאן, רבי מאיר אומר דבר מדהים – "איני יכול לחכות עד שאעזוב את העולם הזה ואוכל לעזור לתיקון של נשמת ה"אחר", הנשמה של אלישע בן אבויה". הוא משתמש במשפט "ואוכל להוציא קצת עשן מקברו", כלומר לאפשר את עילוי נשמתו. וכאשר רבי מאיר מת, כאשר הוא עזב את העולם הזה, עשן יצא מקברו של ה"אחר", וזה בא לציין שרבי מאיר יכול היה לעזור בתיקון נשמתו של ה"אחר".
מדוע הבורא לא עזר ל"אחר"?
אחד המקובלים הגדולים, האוהב ישראל, רבי אברהם יהושע השל מאפטא, שואל כיצד יכול להיות שהבורא לא פתח פתח עבור אלישע בן אבויה? התשובה שהוא נותן היא גם פשוטה וגם חזקה. ברור שאם אלישע בן אבויה היה מחליט לתקן את עצמו, לעשות תשובה, בוודאי שהוא היה מתקבל. אבל בדרך כלל אם אדם אינו עושה נזק עצום, גם הוא מקבל עזרה מלמעלה בתיקון שלו, בעוד אדם שנפגם מאוד חייב לעשות את העבודה בעצמו; הוא חייב להיתקן בעצמו אפילו אם אין התעוררות מלמעלה.
אם כן, מה שהבורא ניסה לעורר ב"אחר" היה – "אם באמת לא אכפת לי ממך, מדוע אני ממשיך לדבר אליך? מדוע אתה חושב שאני שולח כל יום את הקול שאומר שכל אחד יכול לתקן את עצמו חוץ ממך? אתה מחכה לי שאעזור לך להשתנות, אתה מחכה לי שאעורר אותך. אבל זה לא יכול להתרחש; אם הייתי עוזר לך להיתקן, לעולם לא היית יכול לתקן את עצמך."
וכך, פעמים רבות, כולנו מחכים. אנו לא מבינים מדוע… וזה הלימוד. אם ה"אחר" היה אומר, "אני לוקח את זה על עצמי. הבורא לא יעזור לי. אני אעזור לעצמי", אז התיקון שלו היה מסתיים, הוא היה מתקן הכל, מפני שהזוהר אומר לנו ששום דבר אינו עומד בפני התיקון. אבל ה"אחר" חיכה. הוא רצה לשמוע שהוא יכול לעשות את זה.
תיקון עצמי
זה נכון לגבי כל אחת ואחד מאתנו. הרבה פעמים בחיינו אנו מחכים, ואנו מתלוננים – "מדוע הוא או היא לא עוזרים לי, מדוע האור לא עוזר לי, מדוע זה כל כך קשה, מדוע האור לא יכול לתת לי איזו דחיפה?". התשובה היא, שאם האור היה נותן לכם את הדחיפה, לא הייתם יכולים לתקן את עצמכם. מפני שהתיקון שאתם חייבים לעשות חייב להיעשות על ידיכם. אם האור היה בא ועוזר לכם ודוחף אתכם, או מישהו אחר היה בא ודוחף אתכם, לא הייתם יכולים לעשות את התיקון בשלמותו. אם אתם רוצים לתקן את עצמכם, פעמים רבות אתם חייבים לעשות זאת בעצמכם.
זו הדרך בה מסביר אוהב ישראל את הסיפור של ה"אחר". וכמובן, זה לימוד חשוב עבור כל אחת ואחד מאתנו. פעמים רבות מדי אנו מחכים. אנו מחכים שמישהו יאמר משהו, יעשה משהו, יעזור, ייתן לנו כוח. פעמים רבות כדי להשלים את התיקון אנו חייבים לעשות זאת ללא עזרה. אם ה"אחר" היה מבין את זה, הוא היה עושה את התיקון עוד בימי חייו.
חשוב לחשוב על כך כשאנו מתכוננים לשבת הזו שלפני ראש השנה; הלימוד הזה, בתוך עצמנו, יכול לעורר גם את הנשמות שלנו לקראת תהליך התיקון, וגם את הנשמות שניזוקו כל כך עד שהן חושבות שהן אפילו לא יכולות לתקן את עצמן. כשאנו מתעוררים באמצעות הסיפור הזה, אנו יכולים לתת כוח גם לעצמנו וגם לכולם.