רצון לכשעצמו אינו מספיק
בתחילת פרשת השבוע הזה, לאחר הסעודה שהגיש אברהם למלאכים, הם אומרים לו שכעבור שנה מאותו יום יתרחש נס גדול; הוא ואשתו שרה שעברה מזמן את גיל הפוריות וניסתה לשווא במשך כל חייהם ללדת ילדים, יביאו בן לעולם. נאמר שכאשר שרה שומעת זאת, היא צוחקת, והבורא כועס. "מדוע שרה צוחקת עלי?" אומר הבורא. "האם יש משהו שאני, הבורא, לא יכול לעשות?" ואז נאמר ששרה מכחישה שצחקה.
מה הסוד בסיפור הזה?
המקובלים מלמדים משהו חשוב מאוד. אנו יודעים שכדי שיתגלה אור, חייב להיות כלי. כלי הוא רצון אמיתי, או חשוב מזה, ודאות שמשהו יכול להתרחש או אכן יתרחש. יש הבדל גדול מאוד בין לרצות שמשהו יתרחש, והמודעות שהוא אכן יכול להתרחש.
שרה שומעת את הבורא אומר באמצעות המלאכים, "אני עומד לתת לך ברכה, אני עומד לתת לך ילד." שרה אינה מפקפקת לרגע שאור הבורא יכול לעשות זאת. אבל היא גם יודעת שהברכה הגדולה תוכל להגיע רק אם יהיה לה כלי עבורה. והיא אומרת לבורא את האמת – "אני רוצה זאת. הייתי מוותרת על הכל רק כדי שאוכל ללדת. אבל אם אהיה כנה עם עצמי, אין לי שום מודעות שזו יכולה להיות אפשרות בשבילי." ולכן שרה מבקשת מהבורא לעזור לה, מפני שהיא יודעת שאדם לא יכול להתפלל עבור משהו שלא נראה לו אפשרי.
לכן, הבורא אינו כועס בסיפור הזה, אלא אומר לשרה: "את מבינה שאין לך הכלי בשביל זה, ומכיוון שאת מבקשת את מתנת שינוי המודעות, אתן לך אותה." הבורא שולח לשרה שינוי במודעות כדי שהיא תוכל באמת להאמין באפשרות שיהיה לה ילד. ואז, היא יכולה לבקש את זה, וכך נוצר הכלי שלתוכו היא יכולה לקבל את הברכה.
זו זווית ראיה שונה לחלוטין של סיפור שרה והאינטראקציה שלה עם הבורא; שרה מעולם לא צחקה מהאפשרות הזו, והבורא מעולם לא כעס עליה שצחקה. היא פשוט הייתה כנה בנוגע למודעות שלה, ואמרה לבורא, "אני יודעת שאתה יכול לעשות זאת, ואני יודעת שאתה רוצה לעשות זאת. אבל אני חייבת להיות ישרה עם עצמי, להתבונן פנימה ולומר שאין לי הכלי לנס הזה. אין לי מודעות אמיתית שזו בכלל אפשרות בשבילי."
שרה ידעה שלא משנה עד כמה הבורא רוצה לתת לה את הברכה הזו, כל עוד זו לא אפשרות מבחינתה, הברכה הזו לא יכולה להגיע. לכן שרה מבקשת מהבורא לעזור לה, לשנות את המודעות שלה.
במלים האלה, הבורא מחדיר למודעות של שרה את היכולת להשתנות. הוא נותן לה את מתנת שינוי המודעות שמאפשרת לה להגיע לנקודה שבה היא יכולה לומר, בפעם הראשונה בחייה, שהיא מאמינה שהיא יכולה ללדת. וזה כל מה שהיה הייתה צריכה, מפני שברגע שהגיעה להבנה הזו, היה לה כלי. היא התפללה, היא משכה את אור הברכה של הילד עבורה ועבור אברהם. זה מה שמתרחש השבת הזו. זה מה שיכול לקרות לנו השבת הזו.
לרצות משהו, אפילו לרצות אותו יותר מכל דבר שאנו רוצים בחיינו, זה לא מספיק אם אין לנו כלי או ודאות אמיתית שיש אפשרות שהדבר יהיה או יתרחש. שרה מודעת לכך, ולכן היא אומרת לבורא, תן לי את המתנה הזאת. תן לי מתנה שהיא מודעות חדשה. והבורא נותן לה מודעות חדשה. ואז, יש לה כלי, וכך היא יכולה להתפלל בשביל זה, ולהרות.
זה רעיון יפה כל כך. אבל התמונה הגדולה, מה פירושה בשבילנו? אלה מאתנו שרואים את חיינו כדרך לגלות לחלוטין את האור השלם של הבורא בעולם הזה חייבים לשאול את עצמנו שאלה אחת: כן, אני רוצה לגלות לחלוטין את האור בעולם הזה, אבל האם יש לי באמת ודאות אמיתית שזה אפשרי? אם נהיה כנים עם עצמנו, התשובה היא לא. וזה בסדר. שרה ידעה; היא הייתה כנה. היא אמרה, למרות שאני רוצה זאת יותר מכל דבר אחר, אין לי ודאות שזוהי אפשרות מבחינתי במציאות שבה אני חיה. לכן, מפני שהייתה לה ההבנה האמיתית והיא ביקשה את המתנה הזו מהבורא, הבורא נתן לה את המתנה הזו ושינה עבורה את המודעות. ולכן, היא הייתה מסוגלת להרות וללדת.
זוהי המתנה של השבת הזו – לא לרצות נסים; כולנו רוצים נסים, אבל הרצון הזה אינו מספיק ולא יביא מאומה אם לא תהיה לנו המודעות שמה שאנו רוצים באמת אפשרי. אנו חייבים לדעת שאין לנו הכלי הזה, מפני שאין לנו המודעות הזו, ולכן אנו לא יכולים לקבל אותה בכוחות עצמנו. אבל השבת הזו אנו יכולים לומר לבורא, "אין לי המודעות הזו, תן לי אותה. תן לי את המודעות של הנס הזה והנס הזה. ואז אדע שאני יכול/ה להתפלל בשביל זה ולקבל את זה."
כל הברכות של כל הנסים שאנו רוצים כבר מוכנות. הדבר היחיד שצריך להשתנות הוא המודעות שזה באמת יכול להתרחש. ואם תדעו שאין לכם המודעות הזו, ותבקשו אותה השבת הזו, תוכלו לקבל אותה. וברגע שתקבלו אותה, הנסים יוכלו להתממש, כמו שהתממש נס הילד עבור שרה.