"האדם היחיד שאתה צריך לדַמוֹת לנגד עיניך הוא האדם שיש לך את הפוטנציאל להיות." (מיכאל ברג)
יש לי זיכרון מסוים מגיל 12. היה זה ערב קייצי חמים ונעים. אחותי הגדולה ואני חזרנו הביתה אחרי ארוחת הערב במסעדה איטלקית שכונתית. אחותי היתה אז בת 16 ואני הייתי ילדה קטנה ושובבה – תמיד מלאת אנרגיה ופעילה. הערצתי את אחותי כל כך. אני זוכרת שהייתי במצב רוח כה מרומם כשאחותי ה"תיכוניסטית" (שראתה בי ילדה קטנה מהרגע שנכנסה למציאות ה"תיכוניסטית") רצתה בכלל לצאת איתי לארוחת ערב. התלבשתי, כתמיד, בבגדים פשוטים – מכנסיים קצרים חמודים וחולצה רחבה כך שאוכל בקלות לקפץ לגלגלונים בכל רגע נתון. הייתי מסוחררת מהתרגשות על כך שאחותי מבלה זמן איתי.
אחותי התהלכה מאחוריי ואני רצתי קדימה, לכיוון ביתנו. אחותי הגיעה אליי כשהיינו קרובות לפתח הבית, הסתובבה אליי ואמרה בנימה רצינית: "אני רואה שזה מתחיל, מתחיל לך צלוליטיס בירכיים", והצביעה על רגליי כדי לחדד הבחנתהּ. אני זוכרת שהייתי מבולבלת לחלוטין וחשתי מצוקה, מנסה להבין מה אחותי אמרה. למען השם, אפילו עוד לא התחלתי את תהליך ההתבגרות שלי. עדיין היה לי מבנה גוף נערי, בלי קימורים נשיים באופק. שלא לדבר על כך, שאחותי היתה במרחק בניין ממני ברוב זמן ההליכה שלנו הביתה כאשר העירה את הערתהּ. איך יתכן שיכלה כלל להבחין בפרט זה ממרחק? בליבי, ידעתי שזו לא האמת, אך לעיתים קרובות קל להאמין לדברים שליליים.
לפתע חשתי מודאגת. כל מה שיכולתי לחשוב הוא, "מה עליי לעשות כדי לעצור את זה? והאם זה אומר שלפתע אהיה במשקל יתר?" ברגע שנכנסנו הביתה, רצתי ישירות לחדר האמבטיה ובחנתי את ירכיי במראה – מחפשת אחר עדות ל"שינויים". היתה זו הפעם הראשונה שהתחלתי לדאוג למשקלי. אם ה"מוניקה של היום" יכלה לתת עצה לאותה מוניקה בת ה-12, הייתי אומרת לה כמה יפה וטהורה היא, והייתי מרגיעה אותה, שהמילים הללו של אחותה מגיעות ממקום של חוסר, ושהן לגמרי לא קשורות בה.
לאחר מכן, 7 שנים אחרי, פיתחתי הפרעת אכילה. מעולם לא האשמתי את אחותי בהפרעת האכילה שלי, ולעולם גם לא אאשים, אך בעודי מעלה את הזכרון של אותו ערב, אני מבינה שהיה זה בהחלט רגע בעל השפעה רבה. אינני מאמינה שאחותי אמרה זאת כדי להמעיט בערכי. למעשה, אני חושבת שאם הייתה מודעת לכמה שזה פגע בי, היא היתה נמנעת מלהגיד משהו מלכתחילה. זוהי, אני מניחה, הסכנה העצומה שבקנאה, והעוצמה שלה לפגוע במקנא ובמושא הקנאה יחד, משום ש"כאשר אנו מקנאים במתנות של מישהו אחר, אנו חוסמים עצמנו מלקבל את אותן מתנות." ~ מיכאל ברג
בוא נודה בכך. למרות שאין זו כוונתנו, הרבה פעמים אנו מאוד מקנאים באלו שאנו אוהבים – זהו טבע האדם – הם הכי קרובים לנו. ברובד תת הכרתי, זה לעיתים פשוט יותר להשתוקק ולרצות מה שיש לאחר, מאשר לעשות את העבודה הקשה של להשיג זאת בכוחות עצמך. אם היינו מבינים מה באמת מוטל בסכנה על הכף, היינו מתאמצים באופן מודע להתעלם מהנטיות השליליות הללו.
משחר הימים, קנאה היתה נפוצה ממש כמו אהבה. זהו נושא מוכר ומרכזי בסרטים רבים, בספרות יפה (שייקספיר קרא לזה "מפלצת ירוקת-העין") וביצירות אמנותיות נוספות בראי ההיסטוריה. אם כי זה לא נושא כל כך רומנטי לדבר עליו או להביע אותו אם התכונה קיימת בך, אך זהו משהו בלתי נמנע שכולם חשים בדרגה זו או אחרת, ומעדיפים שלא לדבר עליו משום שהוא אינו יאה.
במובן התנכ"י, קנאה היא גם מוטיב נפוץ. חשבו על קין והבל, שני בניו של האדם הראשון. קין הרג את אחיו הצעיר בזעם של קנאה. כולנו באיזשהו שלב בחיינו חשים קנאה כלפי אחרים, אך החשוב הוא כאשר אנו מתחילים לפעול נגד הרגשות הללו כאשר הם משתלטים והופכים למסוכנים לנו ולאחרים.
לכולנו יש רצונות ותשוקות… אולי לבית נופש בדרום צרפת, או לפרס פוליצר, לזמן פנוי, לכסף לקנות את השרשרת היפה שראית אצל חברתך בשבוע שעבר… כולנו חושקים בדברים שאין לנו, אך יש חיסרון בכל הרצון הזה בעיקר כאשר אנו הופכים אובססיביים לכך. אנו יכולים להתחיל בהאשמת האדם שיש לו את מה שאנו רוצים. אנו מתחילים להרגיש מידה גבוהה של חוסר. עם הזמן, זו הופכת להיות המציאות שלנו, שלא רק מזיקה לנו, אלא גם מבזבזת לנו זמן שיכול להיות מוקדש למחשבות ומעשים טובים שיקרבו אותנו יותר לרצונות שלנו. אני מקווה, שאלו רצונות גבוהים יותר מהרשימה שמניתי מעלה.
כאשר אנו הופכים לאובססיביים עם המחשבה שחסרים לנו דברים, אנו לאט לאט מתעוורים למה שכן יש לנו, ואנו הופכים לכפויי טובה בהקשר למתנות שקיבלנו.
)עד כאן חלק ראשון)
היפכו מחשבה למעשה:
במקום להרהר בדברים שאין לכם, רישמו את כל הדברים בחייכם שאתם אסירי תודה עבורם. הביעו את הערכתכם לשלושה אנשים היום. ולארבעה אנשים מחר!
(בקרוב – החלק השני)