אנו נמצאים במהלך שבעת ימי חג הסוכות. היום הראשון, אומרים לנו המקובלים, היה היום של אברהם אבינו. על אברהם אבינו נאמר שהוא היה במקום שבו רבים מאיתנו עדיין נמצאים – עדיין בתוך המגבלות של המודעות הגשמית המוגבלת, שבה אנו נבהלים מהדברים של העולם הזה תוך שאנו רואים אותם בתור בעיות או בתור חושך; למרבה הצער, זה שאנו רואים אותם ככאלה גורם להם להיות קיימים עבורנו. לכן נאמר שהבורא “ויוצא אותו החוצה” (בראשית ט”ו, ה’), כלומר, הבורא הוציא את אברהם מהמודעות של נפילה לתוך החושך שהוא ראה. לכן אותה המתנה בדיוק זמינה עבורנו במהלך חג הסוכות.
ישנו סיפור שהוא קצת מצחיק, אך מציג בצורה יפה את העקרון רב העוצמה הזה:
היה חוטב עצים אחד שחי לפני כמה מאות שנים בתוך היער של אוקראינה. יום אחד בזמן שהוא חטף עצים, הוא מצא יהלום יפהפה. הוא לא ידע שום דבר על יהלומים, אך היה נראה לו שזה שווה משהו. אז הוא נסע העירה והראה את זה לסוחר המקומי שאמר: “אין לי מושג כמה זה שווה. זה הרבה מעבר לרמת הידע שלי, אך זה חייב להיות שווה הרבה כסף. עליך לנסוע למוסקבה, שם יש מומחים שיוכלו להעריך את זה”.
חוטב העצים התלהב מאוד. הוא היה עני כל חייו וסוף כל סוף הוא מצא משהו שהיה יקר יותר מכל מה שמישהו בכפר שלו ראה בחייו. יחד עם זאת, עדיין לא היה לו אפילו פרוטה בכיסו ועליו היה להגיע למוסקבה. לא היה ביכולתו לשלם, אך הוא הראה לנהג הכרכרה את האבן. נהג הכרכרה הבין שזה שווה הרבה כסף ואמר לו: “אני אקח אותך בחינם. אני יודע שתשלם לי כשתחזור. “
הם נסעו למוסקבה, וחוטב העצים הלך לסוחר היהלומים הגדול שם שהסתכל על זה ואמר: “אני מעולם לא ראיתי דבר כזה. האמת היא שזה חייב להיות שווה הרבה כסף, אך אני לא מכיר אף אחד כאן במוסקבה שיכול באמת להעריך את השווי של זה. עליך לנסוע ללונדון ששם נמצאים סוחרי היהלומים הכי גדולים, והם יוכלו להעריך את ערכו”.
כדי להגיע ממוסקבה ללונדון, חוטב העצים היה צריך לקחת סירה, אך עדיין לא היה לו כסף לשלם על זה. אז הוא הלך לקברניט הספינה והראה לו את היהלום. הקברניט ידע רק מלהסתכל על זה שזה חייב להיות שווה הרבה כסף ואמר: “אני סומך עליך. עם הכסף שאתה הולך לעשות מהיהלום הזה, אתה בהחלט תוכל לשלם לי. “
כל יום על הסירה חוטב העצים הפשוט הזה הביט ביהלום וידע שהוא עומד לשנות את חייו לחלוטין, שכל מה שהוא אי פעם קיווה לו עומד להתגשם עכשיו. ובכל יום בזמן שהוא אכל את ארוחת הבוקר שלו, הוא הניח את היהלום על השולחן רק כדי להסתכל עליו ופשוט ליהנות ממנו; ליהנות מכל הדברים שהוא עמד להיות למסוגל לעשות בזכות זה עבור עצמו, עבור המשפחה שלו ועבור העולם. ביום השני או השלישי הוא הניח אותו על השולחן ואיכשהו שכח את זה לאחר שסיים את ארוחת הבוקר. המלצר ניגש לחדרו כדי לנקות ולקח את המפה שהיהלום היה עליה וניער אותה מחוץ לחלון.
חוטב העצים הבין שהוא שכח לקחת את היהלום שלו אחרי ארוחת הבוקר וראה שהמלצר ניער אותו למים. הוא חשב שהכול נגמר. לא רק שלא היה לו מה שהיה לו פעם, אלא גם כל החלומות שהיו לו לא הולכים להתגשם לעולם. אך אז הוא נזכר שביום אחד של חג הסוכות, כשהוא הלך לסוכה, המקובלים של הכפר שלו נתנו את הלימוד הבא: “המתנה של חג הסוכות היא שגם אם אתם רואים חושך, אתם לא חייבים ליפול לתוך החושך הזה. זה לא חייב להתקיים עבורכם”.
תוך שהוא נזכר בלימוד הזה, הוא לא פעל לפי האינסטינקט הראשון שלו להגיד לכולם לקפוץ לתוך המים ולעזור לו למצוא את היהלום שלו. אז, כמה דקות לאחר מכן, כשקברניט הספינה הגיע לחדרו, האינסטינקט הראשון שלו היה לספר לקברניט על החושך הנורא שקיים עבורו עכשיו. לעומת זאת, חוטב העצים שוב עצר תוך שהוא אומר לעצמו: “לא, אני לא הולך ליפול לתוך זה.”
ואז הקברניט סיפר לחוטב העצים סוד שהוא מעולם לא הרגיש בנוח לחלוק עם אף אחד לפני כן. “לפני שהייתי קברניט של ספינה”, הוא אמר, “הייתי פיראט. נהגתי לגנוב מאנשים. ובכל השנים שחלפו מאז, חששתי שאם אנסה אי פעם למכור את מה שגנבתי, יעלו עלי. אך אני יכול לסמוך עליך – אתה שהולך לקבל כל כך הרבה כסף – שתשמור על כל האוצרות המדהימים שלי. וכך כמה ימים אחרי שתקבל את הכסף שלך מהיהלום, אני אבוא ואאסוף את האוצרות שלי. וביחד אנו נמצא דרך למכור אותם”. הקברניט עזב, והאיש אמר לעצמו: “טוב, זה לא הכסף שלי, אך לפחות אני אוכל להחזיק בו על מנת שאוכל לשרוד יום או יומיים בלונדון. ואז נראה”.
חוטב העצים הלך לבית מלון בלונדון ששוב לא היה ביכולתו לשלם עליו. אך הוא הראה להם את האוצרות שהיו לו, והם ידעו שהוא יוכל לשלם ברגע שהאוצרות יימכרו. עבר שבוע והקברניט לא בא. לבסוף, אחד מעובדי הספינה בא לחוטב העצים ואמר לו שהקברניט שלהם נפתר. חוטב העצים הבין שאף אחד לא יתבע בעלות על האוצרות, וכל מה שהיה פעם שייך לקברניט היה עכשיו שלו.
כשהמקובלים מספרים את הסיפור הזה, הם מסבירים שהיהלום וכל הכסף שהוא שווה מעולם לא היו שייכים לחוטב העצים. מדוע? משום שייעודו היחיד של היהלום היה לקחת את חוטב העצים בסירה ההיא למקום בו מה שבאמת היה שייך לו והיה אמור להגיע אליו – אותם האוצרות מהקברניט – יכל להגיע אליו. אולם הדרך היחידה שהוא היה יכול לקבל את הברכות הללו הייתה שכשהוא איבד את מה שלא היה שייך לו, הוא לא נפל לתוך הבעיה הזו או לתוך החושך הזה. אם הוא היה נופל לתוך זה והיה אומר לקברניט שהוא איבד את הכול, הקברניט לא היה בוטח בו ונותן לו את האוצרות. באופן זה חוטב העצים לעולם לא היה מקבל את מה שהיה באמת שלו.
מכאן אנו למדים שני לקחים רבי עוצמה. ראשית, זה שאנו לעיתים קרובות חושבים שדבר מסוים זה ברכה שלנו, אך אנו לא באמת יודעים; בעוד שזה יכול להיות הברכה שלנו, זה יכול גם שלא להיות. זה יכול להיות הדבר הבא שהוא הברכה שלנו או מה שאנו חושבים שהוא הברכה שלנו קיים רק בכדי להביא אותנו לברכה האמיתית שלנו. ושנית זה שאם אנו נופלים לתוך המודעות של בעיות וחושך, אנו יוצרים את הבעיה הזו ואת החושך הזה תוך שאנו חוסמים את עצמנו מכל הברכות שאמורות להגיע אלינו.
מה שאנו לומדים מהסיפור הזה ומה שאנו רוצים לקבל במהלך חג הסוכות הוא להשאיר את החושך מאחור. במהלך השנה הזו, כשיהיה לנו רגע שייראה כחושך קטן או גדול, עלינו לזכור את הסיפור הזה ולזכור את אברהם אבינו ואת מה שהבורא עשה עבורו ועבורנו בחג הסוכות: העניק לנו את הכוח להוציא את עצמנו מתוך מודעות החושך, מתוך מודעות הבעיות. משום שאם לא נחיה במודעות החושך, החושך לא יהיה קיים עבורנו.