בתחילת פרשת “ויגש” נאמר “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה”. יהודה, מנהיג אחֵי יוסף, מתכוון “לגשת” אל יוסף, כלומר הוא עומד לדבר אתו, או לבוא לקראתו. ואז, נאמר שזה הגיע לנקודה שבה יוסף, לאחר כל השנים הללו, לא יכול יותר לעצור את עצמו מלגלות לאחיו מי הוא באמת, ובכך לשים קץ לכאב שלהם ושל אביהם, יעקב.
אם כן, הייתי רוצה להתמקד בסוד של “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה”, מכיוון שיש כאן הבנה חשובה. ה”שפת אמת” אומר שהדבר הטוב ביותר לעשות בכל פעם בה יש לאדם חוויה שבה נראה שאור הבורא אינו מתגלה, בכל פעם בה אדם מרגיש כאב, אתגר, או חושך, הוא מושג ש”שפת האמת” קורא לו “להתבטל”, כלומר, באופן עקרוני פירוש הדבר הוא “אני מקבל מה שמתרחש ומכניע את עצמי לכך לחלוטין.”
מה בדרך כלל מתרחש כאשר אנו מוצאים את עצמנו במצב שבו אנו מרגישים כאב בגלל משהו שהתרחש או מתרחש? אנו נלחמים בו. אפילו אם אי אפשר לשנות זאת באותו רגע, אנו עושים כל מה שאנו יכולים לא לקבל אותו. אבל, הדבר הראשון ששפת אמת אומר שעלינו לעשות הוא להבין שאם זה התרחש, אנו חייבים לקבל זאת לחלוטין, מכיוון שלא משנה עד כמה רע נראה הדבר, הוא בא מאור הבורא. עם ההבנה הזו, אנו יכולים לראות שכאשר נאמר “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה”, אין פירוש הדבר שהוא ממש הולך לקראת יוסף, אלא שהוא, במודעות שלו, הולך לקראת המצב. “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” פירושו שיהודה הולך לקראת, ומתקרב, אל אור הבורא שנמצא בתוך המצב, ולכן, הוא מקבל אותו.
כאשר יהודה עומד שם, הוא אומר: “זה מצב נורא. נראה שהדבר הגרוע ביותר קרה – בנימין הוא עבד במצרים, ולבו של אבי יעקב יישבר והוא עלול למות בגלל המצב האיום הזה, אבל עלי לקבל שזה מתרחש. אני חייב להכניע את עצמי למציאות הזו, ולדעת שלמרות שהיא נראית מטורפת, זה אור הבורא.” וזה מה שמתרחש בשבת “ויגש”, זו עבודת המודעות של יהודה, ושלנו, כשאנו מגיעים למצב שלילי או חשוך, להביא את עצמנו קרוב אליו.
“וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” לא הייתה החלטה אחת רגעית; זה התרחש בזכות כל עבודת המודעות הרוחנית שעשה יהודה. כמובן, זה היה עבורו רגע של כאב ולחץ גדולים, ועם זאת הוא הבין שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות כדי לשנות את המצב היה לאמץ אותו אל לבו ולהביא את עצמו קרוב יותר אליו במודעות שלו, מתוך ידיעה שהמצב הזה בא מאור הבורא.
בתחילת הפרשה, יהודה לא אומר שום דבר חדש, והוא מדבר לעצמו, ולא עם יוסף, על המצב שעלול לגרום לאביו כאב כל כך גדול. והוא מקבל זאת. לחזור על הסיפור שוב ושוב אינו משהו שאנו עושים בדרך כלל שאשר אנו נתקלים במשהו שלילי. במקום, אנו מנסים להרחיק את עצמנו ממנו, לא רק פיזית, אלא גם במודעות שלנו. אנו לא רוצים לאמץ אותו אל לבנו או לקבל אותו. אבל זה מה שיהודה עושה, באמרו, “אני מקבל שזה מתרחש. למרות שזה נראה חשוך לחלוטין, למרות שזה נראה שגוי לחלוטין, אור הבורא נמצא כאן.”
ואז, כשיהודה עושה את העבודה הזו ומקבל את המציאות שעומדת בפניו, המהות האמתית והאור של המצב יכולים להתגלות. ולכן, כאשר נאמר שיוסף אינו יכול להתאפק, פירוש הדבר הוא שהאור לא יכול יותר להתאפק ולעצור את עצמו. הוא חייב להתפרץ, האור בתוך המצב חייב להתגלות, עד שבסופו של דבר, המציאות הפנימית, אור הבורא של המצב הזה מתגלים, וכל החושך, הגבולות, המחסומים והשליליות נעלמים.
אם כן, מה ש”שפת אמת” אומר, וזה באמת חשוב, שהרפואה לחושך נעשית באמצעות עבודת המודעות הזו, מכיוון שאז אור הבורא חייב להתגלות. כאשר אנו מקבלים על עצמנו את המציאות, ומכירים בכך שהיא באה מאור הבורא, אנו שוברים את כל החומות ורואים את מכלול האור ואת כל הברכות שמגיעות מהמצב הזה. זוהי הדרך שבה אדם יכול לשנות כל מצב, אבל היא אינה קלה, זו עבודה פנימית מתמדת. אם אנו נמצאים במצב חשוך או מאתגר, הדרך האמתית היחידה לצאת ממנו היא לדחוף את המודעות שלנו כל הזמן, ולקבל עלינו את המצב ולאמץ אותו אל לבנו, במקום לברוח ממנו. מדוע? מכיוון שאנו יודעים שבתוך המצב, חייב להיות אור הבורא. ועל ידי שבירת החומה עם המודעות הזו, שוב ושוב, האור לא יוכל יותר להתאפק ולעצור את עצמו מלהתגלות.
זוהי מהותה של שבת “ויגש”: התרופה לכל חושך, מתנת עבודת המודעות שנותנת לנו את היכולת לשבור את חומות השליליות. כן, אנו מקבלים מאור הבורא את האומץ, הכוח והיכולת לעשות את העבודה הזו בשבת “ויגש”, אבל בסופו של דבר, אנו בעצמנו היחידים שיכולים לשבור את חומות החושך ולחשוף את האור… והדרך היחידה לעשות זאת, כפי שזה עתה למדנו, היא באמצעות מלחמת המודעות הזו.