יש ספר עתיק שהרבה אנשים אינם יודעים על קיומו הקרוי "פרק שירה".
הארי, רב יצחק לוריא, מסביר שלכל דבר בעולם הזה – בעלי חיים, בני אדם וצמחים – יש מלאך המוליך עבורו את אור הבורא. וכל יום, כדי שבעלי החיים או העצים האלה יקבלו את האנרגיה שלהם, עליהם להתחבר לפסוק מסוים. והפסוק עבור כל אחד מהם מתגלה ב"פרק שירה".
הארי אומר שאם אדם מודט וקורא את הספר הזה עם המודעות שכשהוא קורא את הפסוקים האלה הוא מושך למטה את האור של המלאך למעלה המתאים לכל אחת מן הקטגוריות של הבריאה, הוא מעורר את האור הזה, ומקבל מהאור הזה. הארי אומר לנו שהרבה ברכות באות לאדם האומר זאת כל יום.
חכמינו לימדו אותנו שכאשר סיים המלך דוד את גילוי ספר תהלים – אנו יודעים שספר תהלים הוא אחת ההתגלויות הגדולות ביותר שבאו אלינו לעולם הזה, ויש בו הרבה סודות והרבה אור – הוא הרגיש טוב, הוא היה מאושר בהישג שלו. בקטע מתוך התחלת פרק שירה, שואל המלך דוד את הבורא אם הוא ברא בעולם הזה איזה בעל חיים שמעריך או עשה יותר עבור הבורא מאשר עשה דוד המלך בספר תהלים. אותו רגע, קפצה צפרדע ואמרה למלך דוד לא להתלהב יותר מדי, לא לחשוב את עצמו לגדול כל כך. הצפרדע אומרת לו, "מה שאני אומרת, מה שאני עושה, גדול מכל מה שאמרת בספר תהלים. התפילה שלי היא הרבה יותר מהתפילה שלך. אני ממקדת את חיי בתקשורת גדולה, הרבה יותר גדולה מאשר תוכל אתה לעשות אי פעם. האם אתה יודע מה אני עושה עם חיי?" שואלת הצפרדע את המלך דוד. "ישנם בעלי חיים שיכולים להמשיך לחיות רק אם יאכלו אותי, הצפרדע. ולכן, אני מכינה את עצמי עבור בעל החיים הזה, כדי שיאכל אותי ויוכל לשרוד."
זוהי המודעות של הצפרדע; הצפרדע יודעת שישנם בעלי חיים שצריכים לשרוד, והדרך היחידה שבה יוכלו לשרוד היא אכילה, ובוודאי, הריגה של הצפרדע. הצפרדע מוכנה להקריב את חייה עבור בעל החיים האחר. ואנו רואים זאת בפרשת וארא. שם נאמר שהצפרדעים קופצות אל תוך התנורים. הן היו מוכנות להקריב את עצמן כדי שאחרים יחיו; הן קפצו אל תוך התנורים כדי לעזור לבני ישראל במצרים.
באורח מעניין למדי, הפסוק שאומרת הצפרדע בפרק שירה, הוא הפסוק אותו אנו אומרים בלחש לאחר קריאת שמע: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד."
מהו סוד הפסוק הזה?
המקובלים מלמדים שישנם שני סוגים של ודאות, שני סוגים של מודעות הממלאים את העולם הזה. אחד נקרא, בלשון הזוהר, כלל, כלומר אנו יודעים באופן כללי שנוצרנו בידי הבורא, ויש מטרה לחיינו. זוהי ודאות כללית, והיא מתגלה באמצעות הפסוק "שמע ישראל יאהדונהי אלהנו יאהדונהי אחד". זוהי המודעות שיש לרובנו – מושג כללי על הבורא.
אבל ישנה מציאות שאינה קיימת עבור רובנו, מודעות משיח, המודעות של גמר התיקון. המודעות שכל מה שמתרחש בחיי, כל דבר שמישהו עושה, הוא אור הבורא; כולנו יודעים זאת ברמה מסוימת, אבל אף אחד מאתנו לא חי זאת. לאף אחד מאתנו אין הודאות האמיתית הזו. אם כן, מדוע הפסוק הראשון ב"שמע ישראל" נאמר בקול רם, והפסוק השני בלחש? מפני שהפסוק השני אינו אמת בשבילנו, הוא אינו אמת בעולם הזה. ולכן אנו לוחשים אותו.
תפילת הצפרדע, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", היא תפילה שאפשר להשיג אותה רק באמצעות מה שנקרא "מסירות נפש", לעשות את העבודה שלך תוך דחיפת עצמך לוותר על עצמך. לא נוכל להשיג את מודעות הצפרדע, לא נוכל להשיג את מודעות גמר התיקון – שהיא ודאות מוחלטת ביחס לכל דבר- אלא אם נדחף את עצמנו באופן יזום אל הלא נוח.
ולכן באה הצפרדע אל דוד המלך ואומרת, זה נפלא שאתה מגלה אור עצום בעולם הזה, אבל עוד לא הגעת, ובוודאי העולם כולו עוד לא הגיע, למודעות של ודאות מוחלטת. ואתה, המלך דוד, והעולם, לא תוכלו להגיע למודעות הזו אלא אם תדחפו את עצמכם באופן מתמיד בעבודה הרוחנית לדרכים של קושי.
זה בעצם הסוד כיצד אנו הולכים להביא את גמר התיקון. לא שום דבר אחר. העבודה היחידה שתביא את גמר התיקון היא עבודה שנעשית עם המודעות של הצפרדע, עם מסירות נפש, עבודה שנעשית כאשר אנו דוחפים את עצמנו בזמנים הקשים. ומה קורה כאשר אתם עושים את העבודה הזו? אתם גונבים ניצוצות של אור מהצד השלילי. כל פעולה של מסירות נפש, כל פעולה רוחנית של נתינה שנעשית מתוך אי נוחות, גונבת עוד ניצוץ אחד של אור מהצד השלילי.
באמצעות ניצוצות האור האלה שאנו גונבים מהצד השלילי, אחד אחד, יגיע גמר התיקון. ואיך אנו גונבים ניצוצות של אור? באמצעות העבודה שנעשית מתוך מסירות נפש, עם מודעות של צפרדע.
מיכאל ברג