אנו נמצאים עכשיו במה שידוע כעשרת ימי תשובה, שמתחילים ביום הראשון של ראש השנה ומסתיימים ביום כיפור. כפי שמסבירים המקובלים, זה זמן של טיהור הכלי, המאפשר לאור שאנו מתחברים אליו בראש השנה להתגלות בחיינו. לכן, השבת שחלה בזמן הזה, השבת הזו, שבת שובה, היא שבת חשובה באופן מיוחד.
בראש השנה אנו מתחברים ליום השישי של הבריאה, היום שבו נבראו אדם וחווה. מיד לאחר מכן הם נפלו אל הרצון לקבל לעצמם בלבד, ואכלו מעץ הדעת טוב ורע. כשעשו כך, הם אבדו את הוודאות שלהם ונזרקו מחוץ לגן העדן. אדם וחווה התחילו אז את תהליך התיקון. ולמרות שאנו ממשיכים עדיין את השלמת התיקון הזה, הם הגיעו לדרגה הראשונה שלו בשבת הזו, השבת שלאחר בריאת האדם. לכן, בשבת שובה, האור הנדרש להתעלות לאחר נפילה נפתח לכולנו; לא משנה איפה היינו או עד כמה רחוק נפלנו, השבת הזו, ההתעלות הזו זמינה לנו.
הסיבה לכך שההתעלות הזו חשובה כל כך השבת הזו היא שהאור והברכות שאנו מקבלים בראש השנה נמצאים עכשיו רק בפוטנציאל, ואנו חייבים לברוא את הכלי שאליו האור הזה יוכל להיכנס; זוהי מטרת השבת הזו, והמטרה של יום כיפור. אדם שעושה תקשורת מושלמת בראש השנה, אבל לא מאפשר לעצמו או לעצמה שהאור הגדול וההתעלות של השבת הזו ושל יום כיפור יישארו בו בכל עוצמתם, אינו מסוגל לגלות את האור הזה ולהביא אותו אל הכלי שלו. זו הסיבה לכך שיום כיפור בא אחרי ראש השנה, והסיבה לכך שאנו זקוקים לשבת הזו: כדי שכל האור המדהים הפוטנציאלי שעוררנו יהיה לו כלי מטוהר, נעלה ומחובר שאליו יוכל להיכנס האור הזה.
אם כן, כאן אנו מתחילים את הבנת שבת שובה; זו השבת שבה אנו חייבים להתעלות. זו השבת שבה אנו חייבים להתחיל, או להיות באמצע, של תהליך של טיהור. והמיקוד הגדול ביותר במהלך השבת הזו חייב להיות לא רק בהתעלות, אלא גם ברעיון אחר שהוא, למעשה, קשור אליה. אנו מדברים לעתים קרובות על כך שהמטרה האולטימטיבית של העבודה הרוחנית, כפי שמסביר רב אשלג, היא מצד אחד להגיע למצב של ודאות מתמדת וגדלה באור הבורא, בעוד מצד שני, להעלות את הרצון לקבל לעצמו בלבד לרצון לתת גדול יותר. מה הקשר בין שני המושגים האלה?
התשובה היא ששני הדברים האלה עובדים יחד, ולמעשה הם אחד. וזה אומר שאדם שאינו ממוקד באופן קבע בשינוי והתעלות של הרצון לקבל לעצמו בלבד לרצון לתת, אינו יכול להשיג וודאות. ואדם שחושב שהמטרה היחידה של עבודה רוחנית היא להתמקד בהתעלות של כל מצב או אתגר או חושך לוודאות, לעולם לא יוכל לעשות זאת, מכיוון שרק עבודה מתמדת על שינוי הרצון לקבל לרצון לתת יכולה לאפשר וודאות.
זו הבנה חשובה מאוד: ודאות ניתנת לאדם על בסיס עבודתו להסיר את רצונו לקבל לעצמו בלבד. רמת חוסר הוודאות של אדם תואמת בדיוק לרמת האנוכיות שהאדם הזה עדיין מחזיק בה. לכן, הדרך היחידה להגדיל את הוודאות היא להגדיל את השינוי; ולהפך, כשאנו מגדילים את רמת השינוי שלנו, נוכל לראות שאנו מסוגלים לרמת ודאות גבוהה יותר. ואם אנו לא עושים את עבודת הסרת האנוכיות, לא משנה כמה ננסה, נהיה עדיין בחוסר ודאות, בספק ובפחד, מכיוון שוודאות מתגלה תוך כדי העבודה על סילוק האנוכיות.
אם כן, השבת הזו, אנו מבינים עכשיו, אינה רק שבת של התעלות, אלא גם שבת של ודאות, מכיוון שהם שלובים זה בזה. אנו מקבלים מתנה כפולה ומאוחדת בשבת שובה, מתנת היכולת ללכת קדימה עם מודעות ששינוי האנוכיות שלנו הוא גם העלאת הודאות שלנו, וחשוב מזה, אנו מקבלים עזרה לעשות זאת.