סיפור פרשת "ויגש" מתחיל במילים, "ויגש אליו יהודה". משמעות הדבר שיהודה התקומם אל מול יוסף. אין זה צירוף מקרים שפרשת "ויגש" נקראית בדרך-כלל בשבת שאחרי חנוכה, משום שיש כאן מודעוּת דומה באופן בו התקוממו המכבים והביסו את היוונים, והאופן בו התקומם יהודה אל מול יוסף.
המקובלים מסבירים, והזוהר מבהיר זאת, שאיננו דנים כאן בסיפור שקרה לפני אלפי שנים. אנו דנים כאן בתהליך של כולנו לגמר התיקון, לגאולה, אשר יכול להתרחש רק כאשר תהיה מסה קריטית של אנשים המוכנים לקחת על עצמם ולהתקומם כפי שיהודה התקומם אל מול יוסף והמכבים התקוממו אל מול אנטיוכוס.
"ויגש אליו יהודה" הוא ההתעלות שלנו דרך מה שהצדיקים מגדירים "עזוּת דקדוּשה". להתקומם דרך "עזות דקדושה" היא הסיבה מדוע מעט מכבים הצליחו להביס את הצבא היווני הרב. נס חנוכה התרחש לא משום זכותו של מישהו או רמתו הרוחנית. היה זה משום שהמכבים קיבלו את העוצמה הרוחנית של "עזות דקדושה".
עוצמה רוחנית היא אחד האלמנטים החסרים לנו בעולם כיום. בפרשה של שבוע שעבר, פרשת "מקץ", יהודה ואחיו הותקפו על-ידי יוסף וחוו מספר אירועים מפתיעים. לצערי, זוהי הנקודה שבה אנו נמצאים כיום – אנו עדיין מותקפים על-ידי החושך בעולם. פרשת "ויגש" משנה את כל זה, ומעניקה לנו את המתנה האדירה של התעוררות העוצמה בתוכנו להתקומם… העוצמה לקבל "עזות דקדושה" להגיד לבורא שהוא חייב ליצור את הנס שאנו מבקשים, משום שבדרך זו אנו נשנה את העולם.
יש חלק במדרש המספר על המלאך הכי שלילי, השטן, אשר הגיע להבנה שחיי נצח והאור של המשיח הם בלתי נמנעים, ושאכן יגיע הזמן שבו מוות וכאב יוסרו מן העולם. עם גילוי תובנה זו, שאל השטן את הבורא, "כיצד יתגלה האור הזה?" והבורא השיב – וכאן המשפט הכי חשוב במדרש זה – "הוא יעלה עצמו ויעלה את הדור שלו."
אבי, הרב, תמיד אומר שהמשיח אינו אדם; זוהי מודעוּת. לכן, מהות הדברים שאמר הבורא לשטן היא שהמפתח היחיד, העבודה הכי חשובה, המודעות הכי חשובה שעלינו לעורר אם ברצוננו להביא משיח ולשים קץ לכאב ולסבל בעולם, היא ההתעלות. התעלות זו מגיעה מ"עזות דקדושה". איננו יכולים להגיע לזה רק על-ידי המשך העבודה הרוחנית שלנו השוטפת שלנו. עלינו לדחוף עצמנו קדימה על מנת להשיג זאת, לא משום שאנו עילוי רוחני, אלא משום שאנו רוצים זאת למען שינוי בעולם כולו.
יהודה, בפרשה זו, הצליח להביא סוף לכאב של כל משפחתו משום שהוא עורר את הרצון של "עזות דקדושה" בתוכו. אחת המתנות הכי עצומות של שבת זו, שבת "ויגש", היא שיהודה נותן לאלו מאיתנו הרוצים את העוצמה והיכולת לעורר עזות שכזו בתוכנו גם. כפי שהמדרש כותב, "רק כאשר נתעלה על עצמנו" אנו מגייסים את העוצמה לבקש אפילו יותר ממה שאנו מסוגלים אליו. נקבל את היכולת לשים סוף לכאב, כפי שיהודה שם. כל אחד ואחת מאיתנו חשוב שיבקש את העזרה הזו, לא משום שזה מגיע לנו ולא משום שהרווחנו את האור הרוחני הזה, אלא משום שאנו רוצים ליצור שינוי בעולמנו ושינוי בחיינו.
הסוד שבמודעות מאחורי המילים "הוא יעלה עצמו ויעלה את הדור שלו", הוא שיביא לסוף לחושך. כל העבודה הרוחנית שאנו עושים תביא אור לחיינו ואור לעולם, אך אם אנו רוצים ליצור שינוי אמיתי, אנו חייבים לבקש "עזוּת דקדושה". עלינו להיות מסוגלים להגיד לבורא, "הנס הראשון שעשית עבורי אינו מספיק. אני עושה זאת לא למען עצמי, אני עושה זאת למען אחרים. אני עושה זאת למען כל העולם."
כל מה שאנו עושים – בין אם באמת מעוררים בתוכנו את "עזות דקדושה" על מנת ליצור ניסים, או בין אם נאבקים למען היכולת להתקומם וליצור שינוי – הושג כבר לפנינו. יהודה היה כאן קודם והוא השיג זאת עבורנו. המכבים היו כאן קודם והשיגו זאת עבורנו. איננו יוצרים נתיבים חדשים, ואיננו מעוררים משהו חדש; אנו פשוט מציתים מחדש ומתחברים לנתיבים של ניסים שכל המנהיגים הרוחניים הגדולים השיגו עבורנו במהלך ההיסטוריה.
על-ידי תזכורת לעצמנו שהמעשים שלנו מעוררים מחדש מה שאחרים לפנינו השיגו, ואנו מתחברים רק למה שהם השיגו לפנינו, נוכל ליצור ניסים. הם פתחו עבורנו את הנתיב לכך. בתפילת ה"הלל", אנו אומרים: "פיתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה", פסוק שדוד המלך כתב, אנו מבקשים מהבורא: "פתח עבורי את השערים." כאשר אנו פונים אל הבורא ומבקשים, "עליך להעניק לי את העוצמה, עליך לתת לי את הכוח, עליך ליצור את הנס הזה משום שאני רוצה לגלות אור בעולם הזה", זה פותח עבורנו את כל השערים לאור לזרום אל תוך עולמנו. השבת, אנו יכולים להתחבר לשער שיהודה פתח עבורנו ולעורר "עזות דקדושה". המתנה של פרשת ויגש בעלת חשיבות עצומה, משום שכדי שהמשיח יגיע, על מנת להגיע לגמר הגאולה, אנו זקוקים ל"עזות דקדושה". איננו יכולים לעשות זאת בלי "עזות דקדושה".
ברכות ואור,
מיכאל ברג