להתעורר אל רמה חדשה של אחריות
מאת: מיכאל ברג
בכל פעם בה מתרחש משהו נורא בעולם, זו קריאת התעוררות לכולנו, ולכן, השאלה היא תמיד: "מה אני יכול/ה ללמוד מזה? מה אני יכול/ה לעשות כדי לשנות זאת?" ולכן מה שאני רוצה לחלוק אינו עוסק רק בפרשת "ויגש", אלא חשוב מזה, הוא משהו שאני מקווה שיגרום לנו להתעורר לשינוי.
בזוהר, בפרשת "ויחי", מדובר על הנשמות שלנו, על החלקים השונים שלהן, כיצד הן מתעלות, וכיצד אנו יכולים להתחבר אליהן. ואז, באמצע הדיון, ממשיך רבי שמעון בר יוחאי לדבר על משהו שכאשר אנו קוראים אותו לראשונה, נשמע קצת מפחיד. אבל כמובן המטרה בכך, כפי שנראה, היא לעורר אותנו לרמה חדשה של אחריות.
רבי שמעון בר יוחאי חי ולימד בארץ ישראל. הוא אמר: "כאשר אני מוקף בתלמידים מבבל ומלמד אותם, אני יכול לגלות להם סודות, והכל מתגלה. וכאשר האנשים האלה שחיים מחוץ לארץ ישראל, בבבל, מקבלים ממני את הסודות, הם חותמים אותם בחותם מתכת, ושומרים אותם חתומים ומוסתרים. הם שומרים חתומים ונסתרים את כל הסודות שאני מגלה להם."
רבי שמעון בר יוחאי אומר פעמים רבות: " לימדתי אותם את הדרכים לגן המלך", כלומר את הדרך לעולם העליון ולאור העליון של הבורא, ופעמים רבות, נראה כאילו שרבי שמעון בר יוחאי מונה את רשימת הסודות שגילה לבני בבל. אבל אז הוא אומר: "והם, התלמידים האלה מבבל, פוחדים לחזור על הסודות ששמעו ממני. כאשר הם מדברים בינם לבין עצמם ומנסים לחזור על הסודות שלימדתי אותם, הם מגמגמים, ולכן, אנו יכולים לקרוא להם המגמגמים. כמו אדם מגמגם, כאשר הם מקבלים את הסודות, משהו חסר, הם לא יכולים לשמור על זה, ולכן, לא יכולים לחזור על זה."
זה מעניין כי לא לעתים קרובות נמצא את רבי שמעון בר יוחאי מדבר בזוהר באופן שלילי, ולכן נראה מוזר שהוא מציין כאן תכונות שנראות שליליות של התלמידים שבאו מבבל.
רבי שמעון אומר: "אבל למרות שמה שאמרתי נכון, שכאשר אני נותן להם אור וסודות אין להם דרך לשמור זאת, אני דן אותם לחיוב; איני שופט אותם לחומרה, מפני שהסיבה שהם עושים זאת היא שהם פוחדים, ומפני שאוויר הקודש ורוח הקודש עזבו אותם." אולי זה משום שהם חיו מחוץ לארץ ישראל, אבל אנו יודעים שהזוהר אינו מתייחס רק לארץ הפיזית, אלא גם למצב הרוחני. אנו יודעים שאפילו אם אדם חי מחוץ לארץ ישראל הפיזית, הוא יכול להיות מחובר למצב שנקרא ארץ ישראל, לאותו מצב רוחני נעלה. לכן זה מתייחס לא רק לאנשים שנמצאים או אינם נמצאים במצב הפיזי, אלא גם למצב הרוחני. והוא אומר, "הסיבה שאיני שופט אותם לחומרה על איבוד האור והסודות שנתתי להם היא מפני שאין להם אוויר הקודש ורוח הקודש. והם מקבלים את האוויר והרוח שלהם ממקום אחר. לא ממקום של קדושה, לא ממקום של אור הבורא."
בתורה נאמר שהקשת בשמיים מציינת לעתים קרובות שדין ושליליות אמורים לבוא על העולם. רבי שמעון בר יוחאי אומר, "האנשים האלה", כשהוא מתייחס לבני בבל, ואולי אפילו לרבים מאתנו, "נמצאים במצב רוחני נמוך כל כך עד שאינם יכולים למנוע מהדין לבוא לעולם. עד כדי כך שתמיד תראו קשת סביבם." פירוש הדבר הוא שאין להם הכוח לעצור את התעוררות הדין מהעולמות העליונים שסימנה הוא הופעת הקשת, באמצעות הלימוד הרוחני שלהם, העבודה הרוחנית שלהם, או האור שלהם.
אם כן, רבי שמעון בר יוחאי מדבר על בני בבל, אבל זה יכול להתייחס גם לדור שלנו, "אין מספיק אנשים", הוא אומר, "שמסוגלים למשוך את המחיה והקיום שלהם מאוויר הקודש או מרוח הקודש." ואז הוא ממשיך, לאחר שאומר לנו עד כמה רעים היו הבבלים, לפחות בזמנו, "אבל יש להם נקודת זכות אחת. למרות שאינם נמצאים במצב רוחני נעלה, אינם יכולים למשוך, אור, אינם יכולים להיצמד לאור, אינם יכולים למשוך חכמה, אינם יכולים לחזור על דברי חכמה. מה שמציל אותם הוא שאני, הנשמה והגוף של רבי שמעון בר יוחאי, קיימים בעולם הזה."
וכאן באות המלים החשובות: "אני הבסיס, התומך, המקיים, המגן של העולם. בתקופה בה אני חי, האור שלי גדול כל כך עד שהעולם אינו יכול להיות בכאב, אינו יכול לסבול, והדינים העליונים אינם יכולים לרדת לעולם הזה כל עוד אני שוכן בתוכו. זה," אומר רבי שמעון בר יוחאי, "מה שמגן על הבבלים, על אלה שאינם מחוברים כפי שהם צריכים להיות."
אבל אז הוא אומר משהו עצוב מאוד: " אחרי, לא יהיה עוד דור עם נשמה גדולה כל כך כמוני, שתוכל להגן על העולם ולסלק ממנו דינים. ולכן יגיע הזמן", אומר רבי שמעון, " שבו לא יהיה לעולם מישהו שיוכל להגן עליו. ותהיה שליליות רבה בעולם הזה ובעולמות העליונים. בגלל המעשים השליליים של האנשים שבעולם הזה, יתעוררו גם דינים בעולמות העליונים. ויגיע זמן שבו אנשי העולם הזה יזעקו מכאב וייסורים. ולא יהיו אף אדם, אור, עזרה, או ריפוי, או שום דבר אחר כדי לעזור להם."
הרעיון הזה, שהוא באמת דבר שאני מדברים עליו בזמנים שלנו, בהם אנו רואים סוגים שונים של טרגדיות ושליליות, הוא הדבר שאנו חייבים להתעורר אליו כשאנו קוראים את המלים האלה של הזוהר: "לא תהיה אף נשמה שתוכל להגן על העולם." מה פירוש הדבר? האם פירוש הדבר הוא שנחרץ גורלנו לאבדון אלא אם נשתמש בכלי האחד שרבי שמעון בר יוחאי נותן לנו?
התשובה היא לא. מפני שרבי שמעון בר יוחאי אומר שאנו לא יכולים לצפות שנשמה אחת תגן עלינו כמו בזמנו של רבי שמעון בר יוחאי, אלא שזו האחריות שלנו להיות מגנים קטנים. אף אחד מאתנו לא יהיה רבי שמעון בר יוחאי שיוכל לומר "בזכותי לא יכול להיות כאב בעולם." אבל זה אומר שכל אחת ואחד מאתנו, אנו חייבים להתחיל לראות את עצמנו כמגני העולם. וכמובן, אנחנו לא רבי שמעון בר יוחאי. מעשה רוחני אחד לא יוכל בוודאי להגן על כל העולם, כפי שעשה רבי שמעון בר יוחאי. אבל אנו חייבים להתחיל לראות את עצמנו כמגני העולם.
כפי שאנו יודעים, הלימוד הבסיסי הוא שמודעות היא הכל. ולכן, כיצד אנו רואים את עצמנו? האם אנו רואים את עצמנו כמגני העולם הזה? אחת ההתעוררויות החשובות ביותר שאנו חייבים למשוך מהכאב והטרגדיות שאנו רואים סביבנו היא: "אני אדחף את עצמי חזק יותר מקודם להיות מגן העולם הזה ולהיות מגן חזק יותר של העולם הזה." אנו חייבים להתבונן בחיינו, במה שאנו עושים, בתקשורות שאנו עושים, ובדברים שאנו אומרים, ולשאול את עצמנו מה אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות, ובאיזה אופן אנו חייבים לדחוף את עצמנו להיות מגנים גדולים יותר של העולם הזה. אלה חייבות להיות המודעות והמחשבה המשמעותיות שכל אחת ואחד מאתנו חייבים לסגל לעצמנו.
וכאשר מספיק מאתנו ניקח את האחריות הזו, תהיה לנו המודעות הזו, ונעשה את כל השינויים הנדרשים כדי לדחוף את עצמנו בכוון הזה, אז נוכל להביא הגנה אמיתית לעולם הזה.