בפרשת השבוע הזה אני פוגשים שני אנשים מיוחדים מאוד. אלה הם בלק, שהיה מלך מואב, ובלעם, נביא ומכשף גדול, שנפל נמוך מאוד בחייו. אנו יודעים בדרך כלל שכדי לזכות בנבואה, אדם צריך לעבור תהליך רוחני של גדילה ושינוי, אבל בלעם לא היה אדם חיובי במיוחד. אם כן, כיצד ניתן לבלעם כוח נבואה המשתווה לרמתו של משה? מה אנו אמורים ללמוד מזה?
המדרש אומר שלכל האנשים בזמן ההוא שלא היו בני ישראל היו תלונות לבורא. הם רצו להיות מחוברים יותר לאור הבורא, כמו שהיו בני ישראל. הם אמרו שהסיבה שהם אינם מחוברים היא שאין להם מנהיג טוב. "אם היה לנו משה משלנו, היינו גם מחוברים לאור כמו בני ישראל."
לכן, כדי להפיג את התלונה הזו, אומר הבורא: "בסדר, אתן לכם נביא גדול. אתן לכם את בלעם." אבל הם עדיין לא נעשו מחוברים יותר – האם היה זה מפני שמנהיגם היה שלילי? האם היה טוב יותר שלא יהיה להם מנהיג כלל מאשר מנהיג שפל כמו בלעם?
עלינו להבין שהשאלה והתשובה הללו אינן מדברות בעצם על בלעם ואנשי דורו. מדובר כאן עלינו, ועל התלונה שאנו בדרך כלל מפנים לבורא, שאינו נותן לנו מספיק בהירות או הכוונה; תלונה שהיא לכשעצמה נעוצה בחוסר הבנה בסיסי של אור הבורא.
המקובלים מלמדים אותנו לימוד חשוב מאוד מסיפור בלעם – לימוד שנוכל להתחיל לעורר השבת הזו. הם אומרים, "בדרך שאדם רוצה ללכת, מוליכים אותו." כלומר, הכיוון שאדם רוצה ללכת בו, הוא הכיוון שיראו לו.
המקובלים מסבירים שהאור אינו יכול לתת הדרכה ברורה ובהירה לכלי שאינו ברור ובהיר. הבורא יכול לתת לכם יותר אור, אבל הוא אינו יכול לתת לכם יותר הדרכה וכיוון. אם כושר הראיה והחזון שלכם מוטעים, יובילו אתכם לכיוון מוטעה יותר ויותר.
לכן הדבר הראשון שעלינו להבין הוא שהסיבה לכך שחסרים לנו בהירות וכיוון אינה מפני שאור הבורא אינו מכוון אותנו, אלא מפני שהאור לא יכול לכוון אותנו כל עוד הכלי שלנו לא תקין. כולנו מניחים, בטעות, שאם הבורא עומד להראות לנו את הדרך, הוא יראה לנו את הדרך הנכונה.
אבל אם מצבנו אינו טהור – וזה נכון לגבי כולנו במידה זו או אחרת – המסרים שאנו הולכים לקבל ישירות מהבורא עומדים להנחות אותנו בדרך הלא נכונה, וזה מה שקרה לבלעם. לא מספיק לבקש מהאור להראות לנו את הדרך או לומר לנו לאן ללכת – מפני שאור הבורא לא יכול לומר לנו לאן ללכת אם איננו מוכנים ללכת בכיוון הזה. האור יוביל אתכם לכיוון שאליו אתם רוצים ללכת, ולא לשום דרך אחרת.
אם כן, מה נעשה כדי לחזור לדרך הנכונה כדי שהאור יוכל להמשיך להוביל אותנו בכיוון הנכון? יש רק דרך אחת.
מדרש הקרוי "דנא דבי אליהו" אומר לנו מהו זרע הנפילה של בלעם. בלעם היה באמת נשמה גדולה שקיבלה מסרים מהאור. הוא ידע שמה שבלק ניסה לעשות – לקלל ולהשמיד את בני ישראל – היה דבר לא נכון. אבל בלעם חשב, אני מכיר את תולדות האדם. אנשים לא משתנים. חבל לנסות, זה בזבוז זמן ומאמץ. לכן, למרות שבאה אליו המחשבה שהוא צריך לומר לבלק מה נכון ומה לא נכון ומה הוא צריך לשנות, הוא מחליט אין לי הכוח, אין לי העוצמה. בעיקרו של דבר, בלעם בעצם אומר שהוא עצלן מכדי לנסות.
בחירתו של בלעם בעצלות היא שזרעה את הזרע לכל המסרים שבאו אליו ומנעו ממנו ללכת בדרך הנכונה. ואני אומר לכל אחת ואחד מאתנו, כולל לעצמי, שהעצלות הזו הטבועה בנו היא שמונעת גם מאתנו להגשים את מטרתנו בחיים.
אחת מיצירות המופת האמיתיות של הקבלה היא גם אחת מהמוסתרות ביותר, היא נכתבה על ידי מקובל איטלקי, רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל. היא קרויה "מסילת ישרים", ושם נאמר שהטבע הבסיסי של הגשמיות הוא להוריד את הנשמה למטה. אפילו אם אתם קמים בבוקר ולא עושים שום דבר שלילי במשך היום, תסיימו את היום במצב נמוך וכבד יותר.
כדי להתחבר לאור הבורא, עלינו להילחם בטבע הזה. אף אחת מהפעולות הרוחניות שנעשה לא תעזור לנו אם לא נתקיף באופן מודע את שורש הכבדות והעצלות שהוא טבענו ומהותנו. אם נרשה לעצמנו להישלט על ידי הכבדות הזו בטוח שלא נצליח.
השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, מה מתרחש בפנים? למשל, מה מתרחש בתוכנו כל יום כאשר אנו פותחים את הזוהר? האם יש שם התרגשות, התעוררות של הנשמה, או האם זה סתם משהו שאנחנו יודעים שאנו אמורים לעשות? יש הבדל עצום בין לעשות משהו רק מפני שאתם אמורים לעשות אותו ובין מהירות הרוח, כפי שקורא לכך הרמח"ל.
הרמח"ל מסביר שהבעיה שבעצלות הרוח היא שהנזק מתרחש לאט, והחושך משתלט עליכם לגמרי בלי שתדעו ובלי שתרגישו כלל. יתרה מזו, הוא אומר, ברגע שהפכתם קשוחים על ידי עצלות הרוח הזו, כמעט שום דבר לא יכול לשנות אתכם, כל מה שאתם שומעים, כל החכמה, כל ההבנות החדשות, נכנסים לתוך העובש, הריקבון שבניתם סביב עצמכם. ולכן אין שום תקווה לחכמה חדשה או הבנה חדשה; אתם לוקחים את האמת ומשנים אותה כדי שתתאים לריקבון הזה. אתם לוקחים מה שאתם רוצים לשמוע, ומתאימים זאת למה שאתם מבינים.
זו הסיבה לכך שבלעם המשיך ליפול, ולכך שכולנו, במידה זו או אחרת, נופלים.
שאלו את עצמכם, האם בשבוע האחרון, בחודש האחרון, כמה פעולות עשיתם שבאו ממהירות הרוח. למשל, לגבי עצמי, התבוננתי בדרך שבה קראתי את הזוהר ביום לפני שהבנתי את הלימוד הזה, ובדרך שהבנתי את הזוהר ביום שלאחר מכן, לאחר שבאמת הבנתי את הלימוד. הקריאה הפיזית הייתה אותה קריאה; השקעתי בדיוק אותו מאמץ וזמן להתחבר לזוהר כמו ביום שלפני כן. אבל היה אותו אלמנט חדש, אותה התעוררות של מהירות הרוח.
בלעם איבד את מהירות הרוח. הוא נפל לתוך העצלות שהיא טבעו של הגוף; היא מושכת כל אדם למטה. אבל, אנו יודעים שכאשר מתגלה שליליות, מתגלה גם חיוביות. השליליות של בלעם, שנמצאת גם בכל אחת ואחד מאתנו, מתגלה בשבת הזו; אבל כך גם הברכה, פשוטו כמשמעו, כדי לרפא את השליליות הזו. באחת מהברכות שנותן בלעם, נאמר: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" , ופירוש הדבר הוא שהאנשים הללו יתעוררו כגור אריה – הם יזנקו כלפי מעלה, וכוח האריה שבתוכם יקים אותם מרבצם.
זה מה שאנו צריכים לבקש השבת הזו – להתעורר ולזנק למעלה עם מרצו של גור אריה. אבל זה מתחיל עם בהירות. כפי שלמדנו, הדרך שבה אנו רוצים לרדת היא הדרך בה יובילו אותנו. כאשר יש לנו עצלות הרוח, אנו יכולים לשקר לעצמנו שאנחנו מתנהגים בסדר, ונמשיך לקבל מסרים שאנחנו בסדר ואנו נמצאים בדרך הנכונה, למרות שאין זה כך כלל.