אנו לומדים בתלמוד עשר הספירות שישנן עשר ספירות, וחמישה עולמות, ולכל אחד מהעולמות הללו יש בתוכו חמישה עולמות, ובתוך כל ספירה יש עשר ספירות בתוכה. רב אשלג אומר שזה נמשך עד אינסוף; בכל עולם יש כמות אינסופית של עולמות ובתוך כל אחד מהעולמות האלה יש כמות אינסופית של עולמות, וכך הלאה. אם כן, מדוע ברא הבורא את העולם בדרך זו? מדוע יש כמות אינסופית של עולמות?
נאמר, והרמח”ל מצטט, שהמצב המושלם של הידע הוא לבוא לידי ההבנה שאנו באמת לא יודעים מאומה, שלא משנה מה למדנו עד עתה, לא משנה מה אנו מבינים עד עכשיו, זה באמת כאין וכאפס לעומת ההבנה האמיתית, המוחלטת, השלמה והמלאה. והדרך היחידה שבה העבודה הרוחנית שלנו באמת מגלה אור היא אם בכל העבודה שאנו עושים יש הפחתה של עצמנו.
אם כן, ה”ערבי נחל” משתמש בדוגמא של המגיד ממזריץ’, המסביר כיצד הצמחים גדלים. אור הגדילה והצמיחה קיים בכל כדור הארץ; אבל חייבת להיות הפחתה של האור הזה כדי שהוא יתגלה בצמחים. כל האור הזה חייב להגיע לנקודה אחת, ואז העץ יכול לצמוח. אנו חושבים שעץ גדל כאשר אנו לוקחים זרע וטומנים אותו באדמה, אבל המגיד ממזריץ’ אומר לנו שלא כך הוא הדבר. האמת היא, הוא אומר לנו, שלאדמה בכל מקום יש היכולת ליצור צמחים, אבל חייבת להיות הפחתה של אור האדמה בנקודה מסוימת, וזה הזרע. אז, הוא לוקח את כל כוח הצמיחה מכל האדמה שנמצאת סביבו וגדל.
אבל אנו יודעים שאין זה מספיק רק לטמון את הזרע בתוך האדמה. אם הזרע אינו נפתח, העץ לא יוכל לצמוח ממנו. אם הקליפה שמסביב לזרע נשארת חזקה, הוא לעולם לא יוכל למשוך פנימה אליו את הכוח הרוחני של הגדילה שיש לאדמה. אם כן, קודם כל, הקליפה שמסביב לזרע חייבת להישבר, ואז הוא יכול למשוך מתוך האור שמקיף אותו בתוך האדמה. לאדמה יש הכוח לגדול, לזרע יש כוח למשוך את האור של האדמה וליצור עץ, ועם זאת כל עוד הקליפה נשארת מסביב לזרע, שום דבר לא יכול להתרחש.
וכך גם אצלנו; את כל העבודה הרוחנית שאנו עושים אפשר להשוות לאור הצמיחה שקיים באדמה. חייבת להיות שבירה של הקליפה שלנו לפני שהאור יוכל להתגלות. לכן, לאחר כל עבודה רוחנית שאנו עושים, אנו חייבים שתהיה לנו הבנה לכך שלמעשה לא עשינו דבר. כמובן, זה לא שבפירוש לא עשינו כלום; חשוב להבין את ההבדל. יש אדם שבאמת לא עושה כלום, ויש אדם שעושה את העבודה הרוחנית שלו וגדל, אבל החיבור לעולם הרוחני מראה שבהשוואה למה שהוא צריך להיות, הוא לא עושה דבר.
דומה הדבר למשל של רב אשלג על התולעת שבתוך תפוח רקוב. התולעת חושבת שחייה כה חשוכים ורקובים, אבל כשהיא אוכלת קצת, היא חודרת דרך שכבות ומתחילה לראות אור, עד שהיא מגיעה לקליפה האחרונה של התפוח ורואה את העולם הגדול שיש בחוץ, ומבינה שהחיים לא חשוכים ולא רקובים. זה בדיוק אותו תהליך שאנו חייבים לעבור כל הזמן בעבודתנו הרוחנית. אם אנו עושים את עבודתנו הרוחנית נכון, זה אומר שאנו עוברים מרמה אחת לבאה אחריה, וכשאנו מגיעים לרמה הבאה, אנו מביטים אחור אל מה שהשגנו ורואים כמה מעט זה היה.
תארו לעצמכם טיפוס על הר שבו בכל פעם שאנו מגיעים לרמה אחת, אנו עדיין לא רואים את הפסגה, אבל אנו יודעים שהיא קיימת, ולכן אנו ממשיכים לעלות עוד 100 מטרים ורואים את הרמה הבאה שאנו חייבים להגיע אליה, ועולים לרמה הזו, וכך הלאה. אם אנו עושים את העבודה הרוחנית שלנו נכון, זה מה שנראה כל הזמן בחיינו. ולכן, כאשר הרמח”ל מדבר על הרעיון שהמצב המושלם של הידע הוא להגיע לידי הבנה שאנו באמת לא יודעים שום דבר, אין פירושו שאנו לא לומדים ולא באמת יודעים; פירוש הדבר הוא שאדם שעושה את עבודתו הרוחנית חייב להבין שעדיין לא עשה דבר בהשוואה למקום שאליו הוא חייב להגיע.
בתוך כל ספירה, כפי שאמרנו, יש עשר ספירות, ובתוך כל אחת מהספירות האלה יש עוד עשר ספירות, וכך הלאה. מדוע? מכיוון שעכשיו אנו מבינים שכל חלק מעבודתנו הרוחנית לוקח אותנו ממקום אחד למשנהו; כאשר אדם מתעלה באופן רוחני, הוא עובר מספירה אחת לספירה הבאה, מעולם אחד לעולם הבא אחריו. ואם אנו עושים את עבודתנו הרוחנית, רואים את הרמה הבאה, רואים עד כמה רחוק עוד אנו חייבים תמיד ללכת, אנו מתבוננים אחור ואומרים: “באמת לא עשיתי שום דבר בהשוואה למה שאני חייב/ת לעשות”. אבל אם זוהי המחשבה התמידית שלנו ואם אנו רואים כל הזמן את המרחק הגדול הזה, זה אומר שאנו גדלים מבחינה רוחנית.