זה המצב: משהו מתרחש ויש לכם דעה מנוגדת, חזקה. כולנו היינו שם. לדוגמא:
– הילד שלכם שיתף אתכם בתכנית שיש לו, אשר לדעתכם תגרום לו רק סבל, ובסופו של דבר, גם לכם.
– עמית שלכם לעבודה רכש משהו שלא רק שלא יפתור את הבעיה שהיה אמור לפתור אותה, אלא גם יגרום להוצאות גדולות ולבעיות נוספות.
– יש לכם בעיה מוסרית עם משהו שמישהו קרוב אליכם עושה, והוא מסרב לראות שום נקודת מבט אחרת, חוץ משלו.
פתאום, יש לכם צורך חזק להיכנס פנימה. יש לכם תשוקה בוערת לומר משהו, מיד ובקול רם! וכך אתם עושים. אומרים לילד שלכם ש"הוא לא צריך לעשות את זה." אומרים לעמיתכם לעבודה שהקנייה שלו "בלתי אחראית". אתם מנסים למנוע מהחבר שלכם לעשות מה שהוא עושה ולהחליט מה שהוא מחליט.
בעוד יתכן שאתם סבורים שאתם עוזרים, כל מה שאתם עושים באמת זה לשפוט. אני כמעט יכולה לשמוע אתכם מפריכים זאת: "אני לא שופט. אני רק מנסה לעזור!".
אבל האם מה שאתם אומרים באמת עוזר? והאם אתם באמת מגיעים ממקום של דאגה אמיתית? כאשר הילד שלכם בא אליכם עם רעיון גדול כיצד לתכנן את חייו ואתם מיד מתנגדים לו, סביר להניח שזה רק יגרום לו לרצות יותר לעשות את זה. אם אתם אומרים לחברכם לעבודה שההחלטות לו הן בלתי אחראיות, הוא יסיים את השיחה הזו עם תחושה לא טובה, ויתרה מזו, הוא לא יתמוך בכם בעתיד. אם אתם נותנים למישהו קרוב לכם עצות על סגנון החיים שלו ותוך כדי כך כופים עליו את עקרונות המוסר שלכם, אתם רק מזיקים לחברות שביניכם.
במקום להשמיע את הביקורת שלכם בקול רם ולומר משהו מרושע במסווה של "כוונה טובה", הייתי מזמינה אתכם לחשוב על האופן שבו אמרתם לאחרונה דברים טובים ותומכים לאנשים סביבכם. במיוחד לאלה שהתנגדת לדעתם.
בואו ננסה להפוך זאת: האם אי פעם בחייכם היה זמן שבו שיתפתם משהו בהתרגשות, רעיון או החלטה, עם מישהו שאמר לכם בתגובה משהו מרושע או בלתי מתחשב?
אני משערת שכן. כולנו חווינו משהו דומה. כולנו היינו בצד המקבל של הביקורת והשיפוט. נראה שזה היה מקל עלינו להבחין מתי אנו עצמנו עושים זאת, אבל למעשה זה לא כך, מכיוון שאנו חושבים שאנו עוזרים במסווה של "אהבה קשוחה". אני אוהבת את עבודתה של הסופרת ברן בראון האומרת דבר מעניין בדיוק על ההיבט הזה של השיפוט:
"…המחקר אומר לנו שאנו שופטים אנשים בתחומים שבהם אנו חשופים ופגיעים לבושה, ובוחרים לשם כך אנשים שעושים דברים גרועים ממה שאנו עושים. אם אני מרגישה טוב עם ההורות שלי, אין לי שום עניין לשפוט את הבחירות של אנשים אחרים. אם אני מרגישה טוב ביחס לגוף שלי, איני לועגת למשקל של אנשים אחרים או להופעה שלהם. אנחנו קשים עם אחרים מפני שאנו משתמשים באחרים ככן שיגור לצאת מתוך הבושה והחוסר שלנו."
איפה הפעלתם שיפוט לאחרונה? על מי העברתם ביקורת לאחרונה? למי נתתם עצה לאחרונה? איפה הרגשתם דחף עצום "לומר משהו" לאחרונה?
המקובלים מסבירים שהמקום בו אני שמה את המודעות שלי שם היא נשארת. כשאני מסתכלת על אדם אחר ורואה חושך, אני מעוררת את החושך הזה בתוכי. באופן דומה למה שאומרת ברן בראון, כאשר אנו שופטים מישהו זה מכיוון שיש משהו שאנו מזהים בעצמנו – ואותו אדם, כמו מראה, יכול לחשוף משהו שאנו לא רוצים או לא יכולים לראות, אבל עכשיו אנו יכולים. כשאנו מביאים את המודעות הזו לשיפוט שלנו, אנו רואים שמה שאנו למעשה עושים זה לנסות לתקן משהו בתוך עצמנו.
אפשר להבין את העיקרון הזה ככוח המניע מאחורי בריונות. בין אם זה בריון בבית ספר תיכון המציק לילד קטן ממנו או בריון במקום העבודה שמפחית כל הזמן מערכו ומכישרונו של עמיתו, הבריון משגשג ופורח בזכות השיפוט חסר הרחמים והבלתי פוסק שלו על אחרים. כמות הבריונות שלו תהיה תמיד ביחס ישר לאופן שבו הוא מרגיש באמת כלפי עצמו. סביר להניח שהילד שנטפל לתלמיד קטן ממנו מרגיש חסר אונים ומפוחד בעצמו. העמית לעבודה שלועג תמיד לרעיונות של עמיתו מסווה את הבושה שלו על כך שהוא מרגיש שהוא לא יצירתי מספיק. האמינו לי, היכן שיש בריון יש מישהו שמאוד לא אוהב את עצמו, מכיוון שעבור הבריון, הכאוס הרגשי הוא "להרגיש חשוב". כשהוא משפיל אחרים יש לו תחושה גדולה יותר של ערך עצמי כוזב.
וזה מה שהופך את תרגול הדיבור הידידותי, הנעים והחביב לאחרים חשוב כל כך. אפילו אל מישהו שלא מגיע לו [וזה, אני חייבת לומר, גם הוא שיפוט.] חשבו כמה פעמים אתם אומרים משהו נעים, תומך, או מעודד לאנשים סביבכם. זה כנראה עומד ביחס ישר לפעמים שאתם מדברים באופן חיובי אל עצמכם. כשאתם מגדילים את תרגול אמירת דברים אדיבים לאנשים שאתם פוגשים ואלה שאתם ביחסי גומלין אתם על בסיס יומיומי, אתם לא רק חולקים אור, אלא גם מפוגגים במידה רבה את השיפוט שלכם על אחרים ולכן, על עצמכם.
ולהפך, אם אתם מלאי ביקורת עצמית ושופטים את עצמכם, אז זה בוודאי מוקרן על האנשים סביבכם. אם כך, שחררו את השיפוט. אהבו את עצמכם ושתפו את האהבה הזו עם אנשים רבים ככל האפשר.
אין פירושו של דבר שאינכם יכולים לתת עצה או להביע דעות. למעשה, מלים שבהם אתם משתמשים כדי להביע שיפוט דומות מאוד למלים שאתם משתמשים בהן כאשר אתם באים ממקום של דאגה אמיתית. הכל מסתכם במודעות שלכם.
שיפוט חוסם אנרגיה, מקבע דפוסים שליליים וגורם לחסימות ולניתוקים. שיפוט לעולם לא יגרום לשינוי חיובי ולעולם לא ייצור קרבה או ריפוי. הוא לא משרת אף אחד בשום דרך. לנדיבות ולחסד, מצד שני, יש היכולת לשנות את יומו של אדם. ושינוי זעיר ביומו של מישהו יכול להפוך לשינוי גדול בחייו. נדיבות וחסד, כשהם מובעים באופן יומיומי, יכולים ליצור אדוות שיש להן הכוח לשנות את כל העולם.
ממחשבה למעשה:
חזרו על המנטרה הזו לעצמכם כל בוקר: אני משחרר/ת כל שיפוט שיש לי על עצמי ועל אחרים. ואז הציבו לכם למטרה לומר ולעשות לפחות דבר אחד טוב לכמה שיותר אנשים כל יום.