לשבת מחוץ למחנה
השבוע אנו קוראים שתי פרשות, תזריע-מצורע, שתיהן עוסקות ברובן במה שלא נראה כדברים חיוביים. מדובר על צרעת, שמסמלת בעצם את כל המחלות והשליליות והחושך שבאים על האדם. נאמר גם שכאשר יש לאדם צרעת, הוא אמור לשבת "בדד מחוץ למחנה".
מה הדבר אומר לגבינו?
זו נקודה חשובה מאוד. בתקופת התורה, אדם שחווה צרעת, היה חייב לשבת מחוץ למחנה. אבל האמת היא שהמציאות הזו קיימת עבור כולנו, כולנו יושבים מחוץ למחנה. כאשר אדם מסוגל להגיע לנקודת החיבור הפנימית ביותר, הוא או היא חווים את כל האור של הבורא בכל פעולה שהם עושים. וזה אומר שאם אדם אינו נמצא בנקודה הפנימית ביותר, הוא או היא "יושבים מחוץ למחנה", ולא חווים את כל התקשורת, את כל האור.
נניח שיש שני אנשים, שמנסים לעשות עבודה רוחנית, ואחד מהם מרגיש את האור של הזוהר או את אור השבת יותר מהשני. מדוע? מדוע יש אנשים שמרגישים יותר, מתחברים יותר? התשובה היא שכאשר אדם פועל בדרכים, מחשבות, מלים ופעולות שליליות, הוא יוצר מחסומים סביבו, שמפרידים אותו מאור הבורא, ולכן הוא מפריד את עצמו מאור הבורא, ובכך מפריד את עצמו מהיכולת להרגיש, להתחבר, למשוך ולגלות את אור הבורא; וכך הוא בעצם משאיר את עצמו "מחוץ למחנה".
לכן, אנו חייבים לדעת שהסיבה לכך שכשאנו מתחברים לזוהר אנו לא מרגישים אותו אור, אותו מילוי, ואותה שמחה שרבי שמעון בר יוחאי הרגיש כשגילה את הזוהר, או לא מרגישים מה שהרגישו המקובלים כאשר למדו ועשו תקשורות, היא מפני שיצרנו שדה כוח או קליפה סביבנו, שאינם מאפשרים לנו להתקרב לאור שנמצא בתוך הכלים הנשגבים האלה. וזו הסיבה שכל אדם חווה רמה שונה של התרגשות, חיבור ושמחה בתקשורות שהוא עושה.
ויש לכך סיבה אחת בלבד. והיא שבאמצעות המעשים השליליים והאנוכיים שלנו יצרנו קיר, חומה, מושג שנקרא "בדד ישב", הישיבה מחוץ לאור הכמוס ביותר של הבורא. כולנו אמורים להרגיש את האור האינסופי בכל תקשורת שאנו עושים. בכל פעם שאנו עושים פעולה של נתינה, למשל, אנו מרגישים את האור האינסופי באותה פעולה. לכן, כשאנו יודעים זאת, בפעם הבאה שתבחרו לפעול בדרך של רצון לקבל לעצמו בלבד, עצרו לשנייה, ואמרו: "אבל אם אעשה זאת, זה אומר שברגע, או בשעה שארצה לעשות תקשורת ולהרגיש אותה, כאשר ארצה לעשות תקשורת ולהיות באמת מחובר לאור הכמוס האינסופי בפעולה הזו, בתקשורת הזו, לא אוכל לעשות זאת."
זכרו, אנו, בכל פעולה בודדת של אנוכיות, של רצון לקבל לעצמנו בלבד, בין אם במחשבה, במילה, במעשה, מרחיקים את עצמנו מהיכולת לגעת, להתחבר, להרגיש את אור אינסוף בכל מעשה, בכל תקשורת.
לכן, אחת המתנות הגדולות של השבת הזו היא לשבור את המחסום הזה, לאפשר לעצמנו להיכנס פנימה ולהתחבר ולהרגיש את אור הבורא באמת. אני חושב שאפשר לומר שרבים מאתנו מעולם לא חוו באמת בשלמות את מכלול אור הבורא באף אחת מהפעולות שעשינו. ואנו חייבים להבין מדוע. אנו חושבים לפעמים, "או, אולי אני לא מבין מספיק, אולי אני לא מתחבר לזה. מדוע אני לא מרגיש, מתחבר, מבין?" רק בגלל סיבה אחת: בגלל מעשי האנוכיות שלנו, המעשים של רצון לקבל לעצמנו בלבד, בנינו סביבנו וסביב האור את המחסום הזה, ולכן אנו יכולים לגעת רק בחלק קטן מהאור הזה. וכשאנו מוצאים את הסיפורים הרבים בהם אנו קוראים בזוהר, או בכתבי המקובלים, אין סיבה מדוע שבפעם הבאה שבה נעשה תקשורת, או בכל פעם שנקרא בזוהר, לא נראה את האור האינסופי שנמצא שם.
"בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" ויקרא, פרק יג', פסוק מו'.
כולנו יושבים בדד, מחוץ למחנה. חלקנו יותר, חלקנו פחות – אבל כולנו יושבים מחוץ למחנה. ואנו חייבים להבין מדוע אנו יושבים מחוץ למחנה. אנו בחרנו, באמצעות המחשבות, המלים והמעשים שלנו, לשים את עצמנו מחוץ למחנה ולכן אנו לא יכולים להרגיש, לכן אנו לא יכולים להתחבר.
אבל כולנו יכולים להתחיל לרכוש את המודעות של "אני לא יכול לעשות זאת. אני לא יכול לחשוב כך יותר, אני לא יכולה לומר זאת יותר, מפני שכאשר אעשה את התקשורות שלי, אני רוצה לקבל את כל האור שנמצא שם בשבילי. ואני יודעת שאם אחשוב, אדבר, או אפעל בצורה הזו, אבנה עוד חומה מסביבי ואדחוף את עצמי עוד יותר החוצה, אל מחוץ למחנה."
אנו מקבלים השבת הזו מתנה חשובה מאוד – את היכולת לקבל את הכוח להתחיל לשבור את המחסום הזה, להתחיל ללכת פנימה, להתחיל לטעום באמת, להתחיל להתחבר באמת לאור האינסופי שנמצא בכל מילה שאנו קוראים בזוהר, ובכל תקשורת שאנו עושים… ולכן, להיות מסוגלים להתחבר באמת ולקבל באמת את האור האינסופי שנמצא שם ומחכה לנו, אבל אנו לא מאפשרים לו להתגלות.