למלא את החוסר של השכינה
מדוע מופיעה המילה "נא" פעמיים בתפילה "ידיד נפשי" ומה אפשר ללמוד מרבי יצחק מקומורנו על מודעות, תפילה ותיקון? מיכאל ברג על המשמעויות של פרשת בהעלותך
מאת: מיכאל ברג
בסוף פרשת "בהעלותך" נאמר: "ויצעק משה אל ה' לאמר". המלים אותן הוא צועק לבורא הן המלים בהן אנו משתמשים כשאנו מתפללים את התפילה "ידיד נפשי" בסעודה השלישית של שבת: "אל נא רפא נא לה". משה מתפלל עבור מרים אחותו שלקתה בצרעת.
את הפירוש לפסוק הזה פותח רבי יצחק מקומורנו ברצונו להבין מדוע מופיעה כאן המילה "נא" פעמיים.
הוא כותב ששמע ממורו שכל התפילות שאנו מתפללים אמורות להיות עבור השכינה. כלומר שיש מציאות אחרת המשפיעה על העולם שלנו, אבל היא קיימת בעולם אמיתי שבו השכינה – האם העליונה שלנו – המקור שלנו – שרויה בכאב. היא כואבת בגלל החושך של העולם שלנו, בגלל הכאב של העולם שלנו, בגלל העובדה שאנחנו לא נמצאים עדיין בגמר התיקון. וכך אנו חייבים להתחיל לחבר את עצמנו לעולם האחר הזה, ובכל התפילות שלנו לא צריך להיות מאומה מהעולם הזה.
אפילו כאשר האדם חולה, הוא לא צריך להתפלל על העובדה שהוא חולה. אפילו כשיש לאדם חוסר בפרנסה, הוא לא צריך להתפלל על כך שאין לו פרנסה. מדוע? מפני שהסיבה לכך שחסרה לאדם פרנסה או בריאות בעולם הזה נובעת מהחסר של השכינה.
להבין את הסיבה לחוסר
כל חוסר שקיים בחיי אדם קיים רק מפני שיש חוסר בעולמות העליונים. לכן, מדוע באמת נעשה אדם חולה? רק מפני שהוא אמור להתעורר ולזכור שיש מישהו ששרוי בכאב הרבה יותר גדול ממנו. מטרת המחלה, החוסר והכאב היא לשמש קריאת התעוררות שתגרום לנו להתבונן כלפי מעלה ולהבין שהעבודה שלנו ממוקדת במקום הלא נכון.
לכן, בין אם אנו מתפללים עבור עצמנו או עבור אדם אחר, התפילה לעולם לא צריכה להיות: "רפא את האדם הזה." היא צריכה להיות: "הבורא, אפשר לתפילות שלי למלא את החוסר הזה בשכינה." מפני שאנו יודעים שאם החוסר הזה יתמלא, תתמלא גם התממשות החוסר הזה בעולם הפיזי.
לכן, הדבר הראשון שאנו חייבים לקבל מהלימוד הזה הוא שמרגע זה ואילך, בכל פעם שבה אנו מתפללים, אנו חייבים להבין שיש רק סיבה אחת לחוסר, לכאב או למחלה: הסיבה היא שהשכינה, המקור הרוחני שלנו, נמצאת בחוסר, והחוסר הזה מתממש בעולם שלנו. לכן המטרה שלנו היא לא לרפא אדם מסוים או את עצמנו. המטרה שלנו היא לגרום לכך שהשכינה תתמלא בתחום הזה. אם נתקן את העולמות העליונים, את השכינה, עם המודעות הזו בתפילה, אז כל מה שקיים למטה יתוקן גם הוא.
וכאן אומר רבי יצחק מקומורנו דבר מדהים, שיש לקוות שיישאר עמנו. הוא אומר, שכל הנסים שעשה הבעל שם טוב – העובדה שהיה מסוגל לרפא מחלות סופניות, לגרום לאנשים עיוורים לראות, לאפשר לאנשים עקרים להביא ילדים לעולם – כל זה לא היה בזכות הגדולה שלו, הטוהר שלו, החכמה שלו או החיבור שלו לאור הבורא. זה היה מפני שהבעל שם טוב לעולם לא התפלל עבור אדם מסוים; הוא התפלל רק למלא את השכינה.
איך ביכולתנו לתקן?
לכל אחת ואחד מאתנו יש היכולת ליצור נסים מדהימים כמו הבעל שם טוב, אבל רק אם נעשה את השינוי הגדול הזה במודעות – לעולם לא להתפלל יותר עבור עצמנו, לעולם לא להתפלל יותר עבור אדם מסוים – ולדעת שהחוסרים האלה – בין אם בחיינו אנו או בחיי אנשים אחרים – הם רק תוצאה של החוסר שקיים בשכינה. והמטרה שלנו והתפילה שלנו כאשר אנו קוראים בזוהר או בכל תקשורת שאנו עושים היא לתקן את החוסר הזה בשכינה.
רבי יצחק מקומורנו ממשיך בפירוש ואומר שהוא יודע שהמציאות היא שאנחנו לא יכולים לעשות זאת כל הזמן. לפעמים אדם נעשה עצוב כל כך, מדוכא כל כך, שאינו יכול כלל להתמקד. אנו כל כך שקועים בעצב שלנו עד שאיננו יכולים כלל לחשוב על הכאב של השכינה. הוא אומר שאפילו כאשר אדם מרגיש את הכאב שלו, הוא חייב גם להרגיש את הכאב של השכינה, האדם הזה חייב לומר: "הבורא, הכאב שלי גדול, אבל בכל זאת אני מרגיש גם את הכאב העליון, ולכן אני מבקש למלא את שניהם."
לכן, כאשר מוזכרת בפעם הראשונה בתורה תפילה של רפואה, מה אומר משה כאשר הוא עומד שם לפני אחותו החולה? "התפילה שלי היא שהשכינה תתרפא." משה ידע שהסבה לכך שהצרעת התגלתה באחותו הייתה שמשהו היה חסר בסדר העליון. לכן, התפילה הראשונה שלו הייתה עבור השכינה. אבל משה גם אומר שהוא מרגיש כאב גדול עבור אחותו, ולכן התפילה שלו היא גם עבורה – ה"נא" השני. הוא אומר: "אני רוצה שהרפואה תגיע גם אליה."
"אל נא רפא" – הבקשה הראשונה – היא: "הבקשה שלי היא לרפא את החוסר שבשכינה."
ואז – "נא לה" – הבקשה השנייה – "לאחותי מרים יש צרעת. בבקשה אפשר לרפואה שתגיע קודם אל השכינה לרדת גם אל אחותי."
כאן מלמד משה אותנו, את כל הדורות שבאו אחריו, איך להתפלל. זו הפעם הראשונה שנאמרת בתורה תפילה אמיתית עבור אדם אחר.
בכל פעם שיש כאב, בין אם אישי, או של אדם אחר, הדבר הראשון שאנו חייבים לומר הוא: "אני רוצה שהתפילה, אני רוצה שהלימוד, אני רוצה שהאור הזה שאני מגלה באמצעות המעשים הרוחניים שלי, ירפא את השכינה." והדבר השני הוא, "אני רוצה שהאור הזה יגיע גם אלי או אל האדם הזה שאני מתפלל/ת עבורו."
"אל נא רפא" – בבקשה, הבורא, רפא את השכינה.
"נא לה" – ואז רפא גם את האדם הזה, וגם אותי.
כל הנסים שהבעל שם טוב הביא לעולם הזה, ושאנחנו יכולים להביא לעולם זה, באים מתוך המודעות הזו. אנו חייבים לשאוף ולחתור לכך. אנו חייבים להתחנן לכך. אנו חייבים לבקש זאת.