המתנה הגדולה – תשוקה שלא התממשה
מדוע אין הבורא ממלא את רצונו של משה, שכה אהב, להיכנס לארץ ישראל ומה עומד מאחורי אי מימוש התשוקה? מבט לעומקה של פרשת "ואתחנן"
מאת: מיכאל ברג
משה רצה להיכנס לארץ ישראל; אבל, כפי שאנו יודעים מהפרשה הזו, פרשת "ואתחנן", הדבר לא התרחש. עם זאת, לא מתקבל על הדעת שאם הבורא אהב את משה אהבה כה גדולה, ומשה היה מחובר אליו כל כך, בכל זאת רצונו של משה להיכנס לארץ ישראל לא התמלא.
המקובלים אומרים שרצון שמתמלא מאבד את כוחו. כאשר יש לכם רצון לשתות, למשל, ואינכם שותים, הכוח של הרצון הזה גדל וגדל. אבל אם יש לכם רצון לשתות ואתם שותים, הרצון הזה פוחת. זה נכון גם לגבי דברים רוחניים; כל תשוקה שמתמלאת יש לה פחות כוח, ולכן גם פחות יכולת מתשוקה שלא מומשה. לכן, לפני שמשה עוזב את העולם הזה, הוא רוצה לתת לנו את המתנה החשובה ביותר – שהיא אור שהוא עדיין לא קיבל, או רצון לאור שהוא עדיין לא קיבל.
יש קטע בזוהר, בפרשת ויחי פסוק קכ', שבו אומר רב יוסי ששום דבר לא נסתר מעיני החברים מהזמן שרבי שמעון בר יוחאי עזב את המערה, כלומר לאחר שהתחיל ללמד. הם היו מסוגלים לראות את הסודות העליונים כאילו היו מלאים באור שהתגלה על הר סיני.
ואז הוא אומר שלאחר שרבי שמעון עזב את העולם, נסגרו שערי החכמה; כל מה שלמדו התלמידים מרבי שמעון בר יוחאי נשכח לגמרי. וזה מעניין, מפני שאינכם מוצאים זאת לעתים קרובות במהלך ההיסטוריה. למשל, כאשר משה עזב את העולם הפיזי, יהושע המשיך ללמד. בכל דור, אפילו כאשר המנהיג הגדול ביותר עזב את העולם, הלימודים שלו נמשכו. אבל הנשמות המדהימות שהיו התלמידים של רבי שמעון בר יוחאי איבדו הכל כאשר הוא עזב את העולם הזה. זה לא נשמע הגיוני, מפני שנראה שאפילו אם אדם מתנתק מהמורה שלו או עוזב אותו הוא עדיין שומר וזוכר מה שלמד, לפחות במידה מסוימת. אבל למען האמת זה מפני שאף אחד מאתנו אינו תלמיד אמיתי כפי שהיו תלמידי רבי שמעון בר יוחאי. מכיוון שאצלנו, למרבה הצער, השתלט האגו על המודעות שלנו והוא גורם לנו להאמין שיש לנו בעלות על החוכמה שבתוכנו.
אם אין חוסר – אין חיבור
פרשת "ואתחנן" מתחילה בכך שמשה מתחנן לבורא. נאמר במדרש, ורש"י מצטט זאת, שמשה ביקש משהו שלא הרוויח. רב ברנדוויין אומר שבעולם הפיזי – וזוהי רמיזה לאופן שבו עובדים הדברים בעולם הרוחני – אם מישהו חייב לך משהו, הוא לעולם לא רוצה להיות בסביבתך אלא אם הוא יכול להחזיר לך את חובו. אבל הוא לא יכול, ולפעמים אפילו אם הוא יכול, זו לעולם אינה הרגשה טובה, נכון? מישהו שבאמת חייב לך משהו פשוט אינו רוצה להיות לידך. כך זה גם לגבי היחסים שלנו עם הבורא. אם אנו מרגישים שהבורא חייב לנו, הבורא לא רוצה להיות עמנו, הבורא אינו אתנו. לכן משה תמיד וידא שלעולם לא ירגיש שהבורא חייב לתת לו משהו.
אם כן, הסיבה לכך שהתלמידים איבדו את כל הלימודים שלהם כאשר רבי שמעון עזב את העולם הייתה שהם תמיד שמרו על ההבנה הזו. לכן כאשר רבי שמעון בר יוחאי הסתלק, החוכמה שלו הסתלקה יחד אתו, מכיוון שהתלמידים מעולם לא ראו את החוכמה הזו כשלהם. וזה היה חשוב, מפני שהכאב והתשוקה שהרגישו הם שאפשרו להם לשמור על קשר עם אור הבורא ועם רבי שמעון בר יוחאי.
אם כן, עכשיו אנו מבינים מדוע הבורא לא מילא את בקשתו האחרונה של משה – מפני שאם אין לכם חוסר, אם אין לכם כאב, אין לכם חיבור. ולכן המתנה שמשה קיבל השבת הזו הייתה מתנת הכאב ומתנת הרצון. למעשה, המקובלים מלמדים שכל התפילות שאי פעם התפללנו וכל עזרה שאי פעם קיבלנו באו מהערוץ שמשה יצר בשבת הזו; ושמשה נותן לנו בשבת הזו רצון שלא התמלא. וכפי שאנו יודעים, הרצון הגדול ביותר הוא רצון שלא התמלא.
לפני שהוא עוזב את העולם הזה, משה מקבל את המתנה הגדולה ביותר: מובטח לו שלעולם לא יתנתק מאור הבורא. וזה לא מפני שרצונותיו התמלאו, לא מפני שהבורא נתן לו את כל המתנות ואת כל החוכמה. המתנה הגדולה ביותר שמשה קיבל אי פעם מ הבורא הייתה כאב ורצון שלא התגשם, וכך הובטח למשה שהחיבור שלו לאור הבורא יהיה תמידי. זו המתנה שמשה נותן לנו השבת הזו.
אנו יכולים להיות אנשים רוחניים, אנו יכולים לגדול וללמוד, אבל אנו חייבים לשאול את עצמנו את השאלה האחת החשובה הזו: כמה כאב אני מרגיש/ה בגלל החוסר שלי בחכמה, בהבנה, בגדילה ובחיבור? החיבור שלנו חזק כמו הכאב שאנו מרגישים בגלל החוסר שלנו בחיבור. בשבת הזו, אם נבקש זאת, משה יבוא לכל אחת ואחד מאתנו וייתן לנו את הכאב הזה ואת הרצון הזה.