ברכת המבוכה
מה מיוחד בפרשת פנחס ומה היא מלמדת אותנו על הקשר בין מבוכה על מעשינו לגמר התיקון ולחיי נצח? עיון באחת הפרשות הרוחניות ביותר
מאת: מיכאל ברג
פרשת פנחס מיוחדת בכך שרוב הפרשות מספרות סיפור, או כמה סיפורים, מתחילתם ועד סופם. אבל הסיפור הזה מתחיל בסוף פרשת השבוע שעבר – פנחס הרג את זמרי וכזבי בסוף פרשת השבוע שעבר – והסיפור ממשיך בפרשת השבוע הזה.
אנו יודעים שהחלוקה של כל הפרשות נעשתה בידי הבורא וניתנה לנו בידי משה. אם כן, מדוע זו הפרשה היחידה בתורה שבה הסיפור נחתך בסוף פרשת השבוע שעבר וממשיך בפרשת השבוע הזה? אין זה צירוף מקרים. הפעולה של פנחס בסוף פרשת השבוע שעבר היא שהעניקה לו את הזכות לקבל השבת הזו את הברכה הגדולה, את העלייה לרמה של חיי נצח. הבורא מדבר אל משה בפרשת השבוע הזה ואומר: "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם." [במדבר, פרק כה’, פסוקים יא’ – יב’].
שיעור המבוכה
רש"י מסביר, וזה לקוח מהמדרש, מהתלמוד, שבתחילת פרשת השבוע הזה כולם לעגו לפנחס, הביכו אותו, בזו לו והפגינו כלפיו זלזול גמור. חיי פנחס לא נעשו טובים יותר אחרי המעשה הגדול הזה. למעשה, הם נעשו הרבה יותר גרועים.
אם כן, מה הקשר של כל זה לפרשת השבוע הזה? התשובה פשוטה, וזהו שיעור עצום שאני מקווה שנוכל גם להבינו וגם לקבלו. המעשה של פנחס לא הביא לו חיי נצח. זה מפני שיש שני היבטים לכמות האור שכל מעשה מגלה. אחד הוא המעשה עצמו, איכותו וכמותו. והשני הוא המבוכה שהוא גורם.
אם כולם היו מוחאים כפיים ומרוצים מהמעשה שעשה פנחס, הוא לא היה מקבל ברכות גדולות. הוא היה מקבל, קרוב לוודאי, כהונה. אבל לא היה מקבל חיי נצח; מפני שאינכם יכולים לקבל את הברכה הגדולה הזו אלא אם בזים לכם או מביכים אתכם במידה זו או אחרת בגלל המעשה שעשיתם.
אנו שואלים את השאלה, מדוע הסיפור נחתך באמצע? מפני שהסיפור נגמר בפרשת השבוע שעבר. פנחס עשה מעשה גדול, הוא עמד לקבל ברכות… אבל בוודאי לא מספיק טובות עבור חיי נצח. בוודאי לא טובות מספיק כדי להיות אליהו הנביא, שיביא את גמר התיקון. האדם היחיד, או האנשים, שיכולים לזכות בכך שמעשיהם יביאו להם את אור גמר התיקון, הוא אדם שגם רוצה, וגם מקבל, מבוכה ובוז בגלל מעשיו, בגלל עבודתו הרוחנית ודרכו הרוחנית.
סוד הפרשה וגמר התיקון
יש סיפור על אחד מתלמידי הרב אשלג שהיה רב ידוע ממשפחה ידועה בירושלים באותו זמן. פעם אחת, תפסו אותו באמצע הרחוב אנשים שלא היו מרוצים מהלימוד של רב אשלג וגילחו חצי מזקנו. הוא הלך לרב אשלג מזועזע לגמרי, כפי שאנו יכולים לדמיין. הוא הושפל והובך לגמרי, פיזית ונפשית. והרב אשלג אמר לתלמיד הזה שאין לו מושג כמה אור הוא קיבל עכשיו. הוא אומר לו שאם הרב אשלג היה יכול ללמד אותו עוד מאה שנים, התלמיד לא היה מקבל עדיין את האור שקיבל עכשיו בזכות המבוכה הגדולה שלו.
הרב אשלג הבין את סוד הפרשה הזו – שאינכם יכולים להיות בתהליך הבאת גמר התיקון אם אינכם מובכים על ידי העבודה שאתם עושים. הרעיון הזה זר לרבים מאתנו. אנו עושים את העבודה, ומתרגזים אם אנו לא מקבלים מחיאות כפים סוערות על כל הטוב שאנו עושים. אבל אנו חייבים להתחיל להבין שהדרך היחידה שבה העבודה שלנו יכולה להביא את האור ואת הברכות שהיא אמורה להביא היא אם היא מביכה אותנו – גם בדברים הקטנים וגם בדברים הגדולים.
אם אתם רוצים מעשה שיגלה אור, שאלו את עצמכם את השאלה הזו לפני שאתם עושים אותו: האם אני מוכן/נה לעשות את המעשה הזה ולהיות מובך/ת לחלוטין בגללו על ידי אדם אחד או כמה אנשים? אם התשובה היא לא, אז, כן – תקבלו קצת אור – אבל לא את האור השלם.
המעשה שעשה פנחס היה רק החלק הפחות חשוב; החלק הקטן; החלק החשוב והגדול נמצא בפרשת השבוע הזה, פרשת פנחס, שבה התחילו האנשים ללעוג ולבוז לו. אז הוא קיבל את החיבור השלם לאור הבורא. וזו הברכה שאנו יכולים לקבל השבת הזו, לפחות חלק ממנה – לטעום אותה, להיות מסוגלים לקחת חלק בהבאת גמר התיקון. אבל הדרך היחידה שבה אנו יכולים לזכות בכך היא אם אנו מוכנים לתת לכל אחד ללעוג לנו כל הזמן. ובשבת פנחס הזו, מי ייתן ונזכה באמת להבין, לקבל ולחיות זאת, ועל ידי כך, לקבל את הברכה הגדולה של השבת הזו – הברכה הגדולה של חיי נצח.