הדלקת אור גדול באמצעות אהבה והערכה
מאת מיכאל ברג
בפרשת שמיני, ביום השמיני, משה חושב שהוא יכול להיות הכהן הגדול, אבל, כפי שנאמר במדרש, הבורא אומר לו שאהרן ובניו יהיו הכהנים הגדולים ואלה שיעשו את העבודה הרוחנית החשובה במשכן. וכאשר אתם קוראים את הסיפור, זה נשמע כאילו שמשה לא רק התבלבל בכך שחשב שיהיה הכהן הגדול, אלא גם כאילו הבורא רצה שהוא יהיה מבולבל.
המדרש אומר שכאשר משה נבחר להיות מנהיג והוציא את בני ישראל ממצרים, הוא התווכח עם הבורא הלוך ושוב. הבורא אמר למשה שהוא רוצה שיהיה הערוץ שיביא את האור לבני ישראל ויוציא אותם ממצרים. אבל משה אומר: "לא, אני לא האדם הנכון", וזה נמשך שבעה ימים, הלוך ושוב.
הבורא אומר אז למשה: " אני ממשיך לומר לך במשך שבעה ימים שאתה צריך להיות האדם שיוציא את בני ישראל ממצרים, ואתה ממשיך לומר לי שאני צריך לשלוח מישהו אחר. לכן, אני מבטיח לך שיבוא זמן שבו החוקים יתהפכו, זמן שבו תחשוב במשך שבעה ימים שנבחרת לעשות משהו, ובסופו של דבר אומר לך: "לא". וזה מתייחס למה שאנו מדברים עליו עכשיו; משה עושה את העבודה הרוחנית במשכן במשך שבעת הימים הראשונים, אבל ביום השמיני, אומר לו הבורא: "מצטער, זה לא בשבילך. קרא לאהרן ולבניו, הם יהיו הכהנים ויעשו את העבודה."
במשך שבעת הימים בהם התווכח משה עם הבורא, הוא חשב שאחיו, אהרן, ולא הוא עצמו, היה האדם הנכון להוציא את בני ישראל ממצרים. מחשבתו על אחיו הייתה כמובן לא אנוכית; מדוע אם כן זה נשמע כאילו הבורא מעניש אותו? מדוע נשמע כאילו היה חשוב לבורא שמשה יחשוב בטעות במשך שבעת הימים הראשונים שזוהי העבודה שלו, ואז בסופו של דבר יאמר לו הבורא לקרוא לאהרן ולבניו כי הם אלה שיעשו את העבודה של הכהן הגדול? מהו הסוד?
התשובה היא לימוד מעניין מהמדרש, אותו מצטט מקובל צרפתי- ספרדי שמדבר על המקום המסוים בו נבנה בית המקדש, על פסגת ההר בירושלים. אנו יודעים, כפי שמלמדים המקובלים, שזה המקום הפיזי שממנו נוצר אדם הראשון, זה המקום שבו יצחק נעקד בידי יצחק, זה המקום שבו נוח הקריב קרבן כאשר יצא מהתיבה. אבל יש סיבה מיוחדת לכך שהמקום הזה נבחר להיות המקום שבו יבנה בית המקדש.
מה הייתה הסיבה? המקובל מצטט מהמדרש האומר שהיו שני אחים שהיו להם שדות שגבלו בנקודה הזו. יום אחד, הם מצאו אוצר גדול על הגבול, בדיוק בין שני השדות, והתחילו להתווכח למי שייך האוצר, כל אחד מהם אמר לשני: "האוצר הזה לא שלי, לפי המקום שבו הוא נמצא, הוא שייך לך." כל אחד מהם רצה שהאוצר ישתייך לאח השני, ובאמת האמין שהוא לא שלו. הבורא ראה שכל אחד מהאחים רצה לתת את האוצר לאחיו, ולכן החליט שבמקום הזה יהיה המזבח, ובו ייבנה בית המקדש. לכן, אומר לנו המדרש שהמקדש נבנה שם, מפני שאף אחד מהאחים לא רצה את האוצר לעצמו, וגם לא רצה לחלק אותו. האהבה שלהם אחד לשני הייתה חזקה כל כך שהנטייה הראשונית של כל אחד מהאחים הייתה לתת את האוצר לאח השני לפני שייקח אותו לעצמו.
אם כן, המדרש אומר שזוהי הסיבה לכך שהמקדש נבנה שם, ולא בזכות שום דבר אחר. אנו תמיד מדברים על הרעיון של "ואהבת לרעך כמוך", אבל בבסיס, כאשר אתם חושבים על כך, האהבה החזקה ביותר אינה נתינה. נתינה היא כאשר יש לכם משהו שאתם יודעים שהוא שלכם, אבל אתם הולכים לחלוק אותו עם מישהו אחר או לתת אותו למישהו אחר, או נתינת משהו שהוא שלנו רק בזכות האהבה שאנו מרגישים לאדם אחר. וחשוב להבין שמה שהתרחש בין שני האחים זה לא שיתוף עם האחר. אלא האהבה שכל אחד רחש לרעהו הייתה כל כך מהממת וחזקה שהנטייה הראשונית שלהם הייתה לא לתת את זה לאחר, אלא לומר: "זה אפילו לא שלי", וזה דבר שונה לגמרי מאשר לומר "יש לי את זה ואני הולך לחלוק את זה אתך", אלא לומר "אני אוהב אותך כל כך שאיני יכול אפילו לראות את זה כשלי. זה לגמרי שלך."
זה מה שהתרחש בין שני האחים האלה, וזה הסוד של סוג האהבה שאפשרה את בניית בית המקדש במקום הזה. אנו חייבים להבין שהרבה יותר גדול מאשר לתת ויותר גדול מאשר "ואהבת לרעך כמוך" שמתגלה במעשה של נתינה, זו אהבה גדולה כל כך שאינכם רואים יותר שום דבר כשלכם, ומיד רואים את זה קודם כל כשל האדם השני, ולכן נותנים לו את זה מיד ולא חושבים בכלל לקחת את זה לעצמכם. זה סוד גדול מאוד, וזה הסוד שאנו מוצאים במשה ואהרן.
כאשר הבורא בא למשה ואמר לו: "אתה האדם המתאים להוציא את בני ישראל ממצרים", זה לא שמשה היה ענו ואמר שאחיו צריך לעשות את זה. אלא, זה היה בזכות האהבה וההערכה שחש לאהרן, הנטייה הראשונית שלו הייתה שזה צריך להיות של אהרן. לכן, כאשר משה אומר, "שלח מישהו אחר", הוא מתכוון, "שלח את אהרן מפני שהוא גדול ממני, הוא רוחני יותר ממני, הוא נעלה יותר ממני, הוא האדם הנכון לעשות את העבודה הזו". אם כן, כאשר אנו מבינים זאת, זה אומר שבסנה הבוער, כאשר הבורא בא אל משה, זה לא שמשה היה רוחני. הוא היה כל כך מוצף באהבה ובהערכה לאהרן שלא יכול היה לראות שום דבר חוץ מאשר העובדה שאהרן היה האיש הנכון לעשות את העבודה הזו.
וזו הייתה הסיבה – וזו הבנה חשובה – הסיבה לכך שמשה זכה להוציא את בני ישראל ממצרים; מפני במשך שבעת הימים האלה הוא היה מוצף באהבה ובהערכה כלפי אהרון, וברצון לתת לו הכל. זו הסיבה לכך שמשה יכול היה להיות ערוץ לגאולה. אם כן זה לא סתם ויכוח בין משה ובין הבורא. זה היה צעד שאיפשר למשה את היכולת לגלות את אור גמר התיקון.
הבורא אומר למשה, לאחר שבעה ימים של ויכוח הלוך ושוב, "לך, היה המנהיג, וכאשר אהרן יראה אותך, תהיה לו שמחה בלבו. מפני שבדיוק כפי שהאהבה והערכה שלך אליו מציפה אותך ואתה מאמין שהוא צריך להיות הערוץ לגאולה, הוא מרגיש אותו רגש כלפיך." והתמזגות האהבה וההערכה בין משה ואהרן היא שאפשרה לגמר התיקון להתרחש. מפני שכל אור גדול, כפי שאמרנו, חייב להתגלות באמצעות שיא של אהבה גדולה והערכה גדולה, ובמקום שבו, כמו כאן, משה רצה לתת לאהרן תחילה, ואהרן רצה לתת למשה תחילה.
אם כן, אנו שואלים את השאלה, מדוע הבורא מאפשר למשה להיות מבולבל במשך שבעה ימים, לחשוב שאולי הוא יהיה הכהן הגדול? מפני שכדי שאור המשכן יוצת, חייבת להיות, כמו בזמן הגאולה, הצפה של הערכה ואהבה של משה לתת לאהרן, ושל אהרן לתת למשה. לכן, אומר המדרש שמחוץ לשני האחים האלה, שהיו להם שני שדות במקום שבו נבנה בית המקדש, אנו לא מוצאים בהיסטוריה שני אנשים שהרגישו כזו הצפה של אהבה והערכה אחד לשני עד כדי כך שהתשוקה הראשונה שלהם הייתה שהשני יקבל לפניהם, כמו שהרגיש משה כלפי אהרן. איך אנו יודעים שאהרן הרגיש באמת אהבה גדולה והערכה גדולה אל משה? מפני, שכמו שאמרנו, הבורא אומר למשה, "אהרן יבוא לקראתך ותהיה לו שמחה אמיתית בלבו". ורבי שמעון בר יוחאי אומר שזה היה הרגע שבו ראה הבורא את האהבה כלפי משה מציפה את אהרן והבורא אומר: "זה האדם שחייב להיות הכהן הגדול. זה האדם שיכול לגלות את האור עבור המשכן."
וזה נכון גם בחיינו. בין אם זה בין בני זוג, חברים וכדומה. אם אתם רוצים להצית אור באמת גדול, מצב האהבה וההערכה שמביא אדם לומר: " לאדם הזה מגיע לפני שמגיע לי" הוא שמדליק אור גדול. כפי שאמרנו, זה מה שהצית את אור היציאה ממצרים, זה מה שהצית את אור המשכן, וזה מה שהצית את אור בית המקדש.
אם אהרן לא היה חווה אותה שמחה כלפי מינויו של משה למנהיג שיוציא את בני ישראל ממצרים כאילו היה זה המינוי שלו, היציאה ממצרים לא הייתה מתרחשת. אם לא הייתה האהבה הזו בין שני האחים, שבה כל אחד רצה שהשני יקבל את האוצר, אור בית המקדש לא יכול היה להידלק. זה המצב שבו אנו חייבים להיות בחיי היום שלנו, בפעולות הגומלין עם האנשים הקרובים לנו, ובסופו של דבר, עם יותר ויותר אנשים. אור גמר התיקון יכול להידלק רק בידי אדם שמגיע למצב של אהבה כזו מהממת ומציפה ורצון כזה מהמם ומציף לתת שהנטייה הראשונית שלו היא לומר "זה מגיע לאדם הזה קודם." זו הבנה חשובה מאוד.