כשספר הזוהר הציע לנו לפני כאלפיים שנה תאריכים שונים לקץ העולם ולבואו של עולם חדש, הוא הצביע על חלונות הזדמנויות אפשריים שנפתחים לפנינו – בני המין האנושי – לחולל את השינוי. בכל דור ודור נפתחים חלונות הזדמנויות. לעתים אלה הם חלונות גדולים, רחבי ידיים, שפותחים בפנינו הזדמנות ענקית לשנות הכול. פעמים אחרות נפתח רק צוהר שדרכו יש אמנם אפשרות לשנות את כדור הארץ והציוויליזציה האנושית, אבל קשה יותר לממש את האפשרות. וישנם גם זמנים שהקוסמוס אטום ואין בו חלונות כלל.
כל הזדמנות שהוחמצה, כל תאריך שהזוהר מזכיר ולא הסתיים בגאולת העולם, אינו מהווה הוכחה לכך שהתאריך שגוי או שהתקווה נכזבה. להיפך, ספר הזוהר מסביר כי בכל דור ודור קיים הפוטנציאל לביאת המשיח. על פי תורת הקבלה, המשיח הזה אינו בן אדם אלא מצב של מודעות כלל־עולמית. זה אומר שבידינו – ולא בידי איזשהו מושיע שמֵימי – להביא לשינוי עולמי. אם נתרווח לאחור ונמתין, התוצאה תהיה שנמשיך לחכות. אם, לעומת זאת, נאחז בהזדמנות להתעלות על האגו שלנו )בהמשך ארחיב בנושא(, נוכל להחיש את סוף העולם הישן ואת בואו של עולם חדש אשר משמעותו היא ביאת המשיח – מודעות עולמית חדשה. אבל שלא תטעו:
הזדמנות שלא התממשה להביא לקץ העולם הכאוטי ולבואו של גן עדן עלי אדמות אין פירושה הזדמנות כוזבת, אלא רק הזדמנות שהוחמצה.
עלינו להבין שהחמצת בואו של משיח היא תוצאת כישלונה של האנושות להפנים את המסר בדבר השינוי ההכרחי ואי־רצונה לפעול על פיו; הייעוד האמיתי שלנו הוא שינוי שיוביל לקץ הכאב ולבואו של גן עדן.
וחשוב מזה, ספר הזוהר מסביר שהזדמנויות מוחמצות שכאלה להבאת המשיח אינן מאמצים שבוזבזו לריק. בכל פעם שנפתח חלון הזדמנויות ואנשים נלחמים על שינוי בעולם ומאמצים אל לבם שינוי פנימי, כל מאמציהם מצטברים. הם לעולם אינם נזרקים לפח האשפה. כל פעולה שאנחנו עושים, כל טיפת זיעה שאנחנו מגירים לטובת המטרה של חיסול הכאב והסבל, עוזרות לדחוף קדימה את כל העולם והמין האנושי לעבר המפגש האולטימטיבי שלנו עם ייעודנו – שלום וקץ למוות.
הבה נבחן כעת את הרעיון לעומקו.