ישנו סיפור קבלי על צדיק אשר היו לו תלמידים רבים. יום אחד, ניגש אליו אחיד מתלמידיו ואמר: "איני חושב שאני יכול להישאר כאן עוד. יש לי שאלות כה רבות, דברים כה רבים אותם איני מבין. אני פשוט לא מסוגל ללכת בדרך הזו יותר. אני רוצה לוותר".
בנועם ובפשטות, המקובל השיב: "האם השאלות הללו הגיעו אליך לפני או אחרי ההחלטה שזוהי אינה דרכך עוד?"
התלמיד חשב לרגע ואמר: "אתה יודע… כן, אתה צודק. השאלות הגיעו אחרי שהחלטתי. מה זה אומר?"
"ובכן", ענה המקובל, "נדמה שאין לך שאלות. יש לך תשובות".
פעמים רבות כאשר אנו מביטים באנשים אחרים – חברינו, בני הזוג שלנו, אחינו, אפילו מכרינו – אין לנו שאלות; יש לנו תשובות. חמושים בדעות קדומות ושיפוטיות, אנו סוגרים את דלתות ליבנו לאחרים במקום להשאירם פתוחים לרווחה שיוכלו להיכנס דרכם.
פעמים רבות, אין אנו עושים צעד אחורה על מנת להעריך את מי שסביבנו. יתכן וערכיהם שונים משלנו. יתכן סגנון חייהם שונה משלנו. אף על פי כן, זוהי אחריותנו לקבל אותם – בדיוק כפי שהם – כחלק מחיינו. מדוע? כי ברגע שגמרנו בדעתנו לשפוט את סגנון חייו של מישהו אחר, הרי שמנו את עצמנו בתפקידו של הבורא. ואנחנו לא הבורא. אף אחד לא.
התורה אומרת שמשה רבנו ביקש לראות את פני השם, והשם אמר: "אינך יכול לראות את פניי. אך אראה לך את גבי". מה זה אומר? בעקרו של דבר, הבורא הזכיר למשה שבתור בני אדם אין אנו רואים את התמונה בשלמותה; אנו רואים אך ורק את מה שהבורא בוחר לגלות לנו.
וזוהי אמת. כאשר אנו מסתכלים על אדם אחר, אין אנו יודעים כמה גלגולים הוא עבר או מה הוא עשה. אין אנו יודעים מדוע הושם בכלי בו הוא נמצא כיום, ואין אנו יודעים מה מצפה לו מחר. אנו רואים רק את הראיה המוגבלת של אותו הרגע, תצלום בזק של רגע, אז אל לנו לשפוט. ישנם גלגולים וחיים שלמים של חוויות ומידע בלתי נראים לנו כמו העתיד של אפשרויות שאנו לא יכולים לצפות.
באשר אנו נכנסים לחגים, עלינו לזכור כי אם אנו רוצים להתחבר לכל האנרגיה הזמינה עבורנו, אזי עלינו להיות מוכנים לבוא עם שאלות יותר מאשר עם תשובות. עלינו להתכונן להיות פתוחים לאפשרות של חוויה חדשה ולראות את עצמנו כמו רגע בעולם של האור. מדוע? כי במציאות, הדרך היחידה שאתה ואני וכולנו יכולים להפוך למישהו היא כאשר אנו מבינים שאנו שום-דבר. בעולמו של האור, לא משנה מה הוא מעמדנו, כבוד שרכשנו, כמה רכוש יש לנו, הכל יכול להתהפך בשנייה. לכן זה כל כך חשוב שכולנו נשא את אות ההערכה.
כבני אדם, אנו באופן כללי רואים את חצי הכוס הריקה: אנו מביטים באנשים ומיד שופטים אותם על טעויותיהם. רובנו לא פונים באופן אוטומטי לאדם אחר להגיד לו: " וָאוּ! כמה מדהים אתה!" בדרך כלל אנו מתחילים במציאת טעויות, אותם מקומות הנראים לנו חשוכים.
השבוע, בכל אופן, יש לנו אפשרות לבחור אחרת. אנו יכולים להתקדם עם הערכה לכל דבר ולכל אדם בחיינו, ועם האנרגיה הזאת, אנו יכולים לפתוח את דלת הניסים.