כהורים, לכולנו דאגות לגבי הצלחה – של ילדינו ושלנו.
לא אחת אנחנו תוהים:
"האם אני אכן נוהג כפי שצריך על מנת שילדי יצליחו?"
"האם אני ממלא את תפקידי כהורה בצורה מוצלחת?"
"האם אני הורה מוצלח מספיק?"
"האם אני יכול למדוד את הצלחתי כהורה?"
רבים מאיתנו נוטים לייחס לעצמנו הצלחה בתפקידו ההורים ולחוש שמילאנו אותו כיאות בהסתמך על מדדים שניתן לכנות "כמותיים": כאשר הילדים שלנו מקבלים ציונים טובים, שיאפשרו להם להתקבל לאוניברסיטה טובה ובהמשך להרוויח כסף טוב. על פניו, כל המטרות הללו תקפות וראויות אבל האם הן לבדן משקפות הצלחה?
כהורים רוחניים אנחנו יודעים שהצלחה היא לא בהכרח המטרה המושגת, אלא יותר המסע שאנחנו עושים בדרכנו אליה.
הדבר נכון לא רק לגבינו, אלא גם לגבי ילדינו וזה המסר שמתפקידנו ההורי להעביר להם כדי לדאוג שיחיו מתוך הצלחה.
לצערנו, לעתים קרובות אנו שוכחים את ייעודנו זה ופועלים כדי לצייד את ילדינו במפתחות לקיצורי דרך, במטרה להקל עליהם את המסע. מדובר כמובן בדחף הורי, טבעי ומובן – אנחנו רוצים לעזור לילדינו. אנחנו אוהבים את ילדינו ומנסים לסלק מדרכם מכשולים שיגרמו להם מכאוב וצער. זאת הסיבה לכך שאנחנו ממהרים להתערב "ולסדר" למענם את הדברים. כאשר אנו עושים זאת ייתכן ואנחנו מקצרים עבורם את הדרך, אבל אנחנו מונעים מהם דבר חשוב מאוד – את ההתמודדות עם האתגרים. רוצים דוגמאות? בבקשה, זה מתחיל בקשירת שרוכי נעליהם כפעוטות, נמשך בהכנת עבודות הבית שלהם במדעים בבית הספר, ומשלמים במקומם את דו"חות התנועה שהם מקבלים במקום לדרוש מהם לנהוג כחוק או שאנחנו מתערבים במחלוקות המתגלעות בין ילדינו במקום לצפות מהם להתמודד בעצמם ולמצוא את הפתרונות.
אין ספק – כולנו נופלים במלכודת של נתינה מוגזמת לילדינו, בדיוק מאותה סיבה: אנחנו אוהבים את ילדינו אהבה אין קץ. ובדיוק בשל סיבה זו, עלינו לזכור שכאשר אנחנו פותרים את התסבוכות במקומם אנחנו לא מסייעים להם – אלא מזיקים להם.
ויש לכך גם הסבר רוחני: הגורם הראשון במעלה למצב של הערכה עצמית נמוכה (ואפילו דיכאון) נוצר כאשר אנחנו מקבלים יותר מדי ועושים פחות מדי בתמורה לכך. מבחינה רוחנית אנו למעשה לוקחים על עצמנו מעמסה הידועה בכינוי "לחם ביזיון" – מושג קבלי למה שקורה כשאנו מקבלים דברים מבלי להרוויח אותם. לא לטפל באתגרים שלנו הוא סוג אחד של לחם ביזיון.
כולנו נולדים לעולם הזה ובתוכנו מתקיימות תשוקות חזקות – ובראשן התשוקה לחיים.
מנקודת מבט רוחנית – זהו דבר טוב מאוד.
ילדים שופעים תשוקה ואהבה לחיים באופן מיוחד, אבל ככל שאנו מתבגרים נראה כי אצל רבים מאיתנו התשוקה דוהה והתיאבון לחיים הולך לאיבוד. מה גורם לכך? התשוקות שלנו מתכווצות בכל פעם שאנחנו בורחים מאתגרים במקום לבחור בהם. בכל פעם שאנחנו נמנעים ממכשולים במקום להתגבר על מה שהחיים מציבים בדרכנו.
לכן, הדרך לא לאבד את התשוקה לחיים היא "להרוויח" אותם בכל פעם מחדש, כלומר להתמודד עם האתגרים שנקרים בדרכנו. כאשר פוגשים אתגר ומתגברים עליו, אור רב מתגלה בפנינו. לפירוש התחושתי של האור הזה אנו קוראים "סיפוק", ותחושת הסיפוק הממלאת אותנו בכל פעם מחדש, היא בדיוק ההבדל בין חיים מלאי משמעות, לבין קיום בלבד.
והדבר חשוב שבעתיים כאשר מדובר בדוגמה האישית שעלינו להעניק לילדים שלנו.
רק אם נאפשר לעצמנו וגם לילדינו לפגוש את האתגרים שלהם בעצמם ולהרגיש שהם יכולים להם – נצליח לשמר עבורם – וגם עבורנו – את אש התשוקה הבוערת.
מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים