בפוסט הקודם סיפרתי שהורי התגרשו כשהייתי בת 8. לאחר הפרידה, החלה אמי לחפש בישראל כל דבר שמקושר לרוחניות: שיטות שונות של מדיטציה ודמיון מודרך, סדנאות שנערכו במנזרים שונים ועוד. למסעותיה בתחום צרפה גם אותי וכך יצא שהייתי חשופה לרוחניות מגיל צעיר מאוד.
הניסיון הזה פקח את עיני ועזר להבין עד כמה חשוב שאנחנו, ההורים, נפתח עבור הילדים שלנו את השערים אל העולם הרוחני.
אני זוכרת את הרגע בנעוריי, בו מצאתי את המרכז לקבלה ונכנסתי בשעריו ופגשתי שם צעירים אחרים, כמוני, שמדברים על נושאים נוספים פרט לבגדים או למסיבה אליה הלכו בשבוע שעבר. החיבור הזה, לנושאים מהותיים ועמוקים, גרם לי להרגיש נוח במחיצתם והעניק לי כוח פנימי.
אנחנו אומרים תמיד שהעתיד נמצא בידיים של ילדינו, אבל כדי שהילדים שלנו יהפכו לבוגרים שמחוללים שינוי ומשפעים על העתיד, מחובתנו לצייד אותם בכלים הנכונים ובמודעות שתסייע להם לעשות זאת. לכן, ככל שנחשוף את ילדינו בעודם צעירים לתובנות של העולם הרוחני, כך נסייע להם לסגל את חוקיו, שכן בצעירותנו אנחנו עדיין פתוחים לראות דברים בפתיחות ובדרכים מגוונות.
אנו יודעים שלאורך הדורות הנשמות מתפתחות כל הזמן. כפי הנראה, הנשמות שמגיעות לעולם הזה בדור שלנו הן נשמות גבוהות מאיתנו, ולכן עלינו לעבוד איתם בהקדם האפשרי, לפני שאורם יתכסה.
כדי ללמד את הילדים שלנו משהו חדש, אנחנו צריכים לעשות אותו, כיוון שהילדים שלנו לומדים לסגל דרכי התנהגות כאשר הם מתבוננים באופן בו אנחנו מתנהלים וחושבים, ומסגלים זאת לעצמם. למשל, כדי ללמד את הילדים שלנו חמלה (ומדובר רגש שלא פשוט ללמד – אבל הוא חיוני לתהליך ההתמודדות שלנו עם ילדינו ועם האתגרים שהם מציבים בפנינו), עלינו להפגין חמלה כלפיהם וכלפי העולם. התנהלות מתוך נקודת מבט של חמלה תסייע לנו ביחסינו עמם, גם כאשר התנהגותם מותחת את גבולות הסבלנות שלנו. גם כאשר הילד שלי מתנהג בצורה שאינה מקובלת עלי, שאפילו מציקה לי, ושהייתי רוצה מאוד לשנות, אני עדיין יכולה לנקוט במידת החמלה ולשדר לו שאף שאיני מסכימה עם דרך התנהגותו, אני מרגישה את הכאב שלו ומבינה מהיכן הוא נובע. אני מבינה שהוא מתמודד עם אתגר שעליו לנצח, ושזה לא האתגר שלי אלא ההתמודדות שלו.
אציג בפניכם דוגמא פשוטה מחיי היומיום: אחד מילדיי הוא בלגניסט. חדרו הפוך, חפציו מפוזרים, הוא אוכל בצורה מבולגנת ואני לעומתו אדם מסודר וקפדן. אעיז ואומר שאין דבר מעצבן יותר להורה מסודר כמו ילד מבולגן. אבל זה הילד שלי. אהוב נפשי. והבלגן נמצא אצלו בתוך הגנים. זה לא משהו שאפשר להחליף או לשנות. במהלך הזמן גיליתי שסדר זה לא משהו שאני מצליחה ללמד אותו. אני יכולה לנסות, אני יכולה להסביר, לבקש, להתחנן, אבל הילד ימשיך להיות כפי שהוא. לכן, ככל שהציפיות שלי ימשיכו להיות גבוהות יותר בתחום הזה, כך אמצא את עצמי מתוסכלת יותר ונאבקת בו שוב ושוב.
הגיע שלב שבמקום להמשיך ולהילחם מולו, למדתי כיצד לנהוג כלפיו בחמלה, לקבל את התכונה המעצבנת שבמקרה אחר יכולה לעצבן, ולחבק את הילד שלי אלי, כפי שהוא. להבין שהילד שלי הוא אדם בפני עצמו. הוא לא העתק שלי ואין לנו איכויות דומות. כן, יש אנשים, ובהם גם הילד שלי, שלא רואים גרביים זרוקים על הרצפה. הם פשוט לא רואים את זה! אבל הם האנשים הכי יצירתיים בעולם שמנגנים נפלא, או מציירים נהדר, או סוחפים קהל על במה.
במתנה שהחיים מעניקים לנו כאשר אנחנו הופכים להורים לילדים שלנו, היא בהירות התובנה שהילדים הם לא תמיד ההשתקפות שלנו. הילדים נולדים לעולם הזה עם אישיות משלהם, עם העוצמות והחולשות שלהם, עם הפוטנציאל הגלום בהם להגשים חלומות גדולים.
דרך נוספת ללמד את ילדינו חמלה, היא על ידי כך שנפגין בעצמנו חמלה כלפי אנשים אחרים מחוץ למשפחה. למשל, אם חברה נקלעה לצרה והילדים שלי שומעים שאני אומרת לחברה אחרת: "אבל למה היא עושה מזה עניין כזה גדול?", אני מעניקה להם דוגמה גרועה. היה נכון הרבה יותר לו היו שומעים אותי אומרת: "אני מרגישה את הכאב שלה, אני יודעת שהיא נמצאת במצב לא קל, ואני שם בשבילה, מדברת איתה כדי למצוא מוצא ולעזור".
דוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר ללמד את ילדינו כיצד להתנהג בעולם. ואין דרך טובה יותר ללמד חמלה כמו להפגין חמלה. להתנהג כלפי הזולת באופן מחבק ולהאמין ביכולתו של האחר. כפי שקרן נוהגת לומר: "זה מאמץ להבין מישהו לעומק, אך יש שכר עצום שמגיע, אם אתה מוכן לנהוג כלפי הזולת בהבנה ובחמלה".
מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים