אתמול שוחחתי עם אמי. שאלתי אותה לשלומה והיא ענתה "הו, את יודעת, הגיע שוב יום שני בשבוע". בשובה מחופשה בת עשרה ימים באירופה, שאלתי אותה איך זה להיות שוב בבית והיא ענתה: "הו, את יודעת, בחזרה לחיים, בחזרה למציאות". דבריה העציבו אותי. מבחינתי, כאשר אנשים מדברים כך, זה משדר ומרגיש כאילו הם כביכול מחכים שהחיים יסתיימו כבר.
תגובה בסגנון "הגיע שוב יום שני בשבוע", מרמזת על שגרה שוחקת בה לא קורה הרבה, הכל מרגיש דומה, אין חדש, אין לחיות-בתוך-הרגע, אין התרגשות מהאפשרויות שמביא איתו יום חדש.
מדוע זה קורה לנו?!
אנשים רבים חיים את חייהם כאילו הם עומדים על המשמר: הם מקפידים למלא אחר תחומי האחריות שלהם, הם עושים שוב ושוב את הדבר הנכון המצופה מהם. ופעמים רבות, מדובר בעשיית הדבר הנכון עבור אחרים, ולא דווקא בדבר הנכון עבור האדם עצמו.
אמי איננה היחידה שתקועה בשגרה. כמעט כולנו לכודים בהשפעת היומיום על החיים: אוכלים, ישנים, עובדים, מסבנים, שוטפים, וחוזר חלילה. אבל אולי יש לנו ברירה אחרת?
החיים מלאים בנסים, גדושים בהפתעות בלתי צפויות ובאתגרים. למעשה, אם אתם חיים במלוא הפוטנציאל שלכם, ומכוונים על ידי הייעוד והמטרה האמיתית שלכם – הרי לא אמור להיות יום בחייכם שידמה לקודמו. למעשה, החיים הם תפריט מלא באפשרויות בחירה ואתם יכולים להזמין כפי רצונכם! בחרו באופן שונה. אתם לא חייבים לאכול קציץ-בשר בכל יום שני. אתם יוצרים את המציאות שלכם!
אמי – חרוצה, אחראית, רעיה נאמנה ובשלנית יוצאת מן הכלל – דואגת שאבי יזכה לטיפול הטוב ביותר. למעשה, ברוב מכריע של המקרים היא מציבה את הטיפול באחרים לפני הטיפול בעצמה. היא נהגה כך ביחסיה עם שלושת אחיה ואחיותיה, עם הוריה, ואז עם ילדיה, ועדיין נוהגת כך עם בעלה. זאת הסיבה שהיא מרגישה לכודה בתוך שגרה.
אני נזכרת בקיץ האחרון, בעת שנסעתי לחופשה בהמפטונס, עם אמי, בעלי וילדי. התרגשתי מכך שאמי הייתה איתנו, ומהעובדה שאני לוקחת אותה למקום שמעולם לא ביקרה בו. למרות שהיא גדלה בניו יורק, היא לא הרבתה לטייל מחוץ לגבולות שכונת מגוריה והיה סביבה עולם שלם ומלהיב שהיא לא ממש הכירה.
התרגשתי מהעובדה שאני מכירה לה את ההמפטונס, כפי שאני מכירה לילדי מקום חדש, או התנסות חדשה. נסענו לאורך הכביש המהיר של מונטוק, כשאמי דחוסה במושב האחורי, בין ילדי. אני הצבעתי על חוות אורגניות, הפזורות לאורך הדרך, כאשר שיר של דידו התנגן ברדיו.
"שבועיים הרחק מכאן נותנים תחושה שכל העולם השתנה
אבל כעת אני בבית, והכל נראה אותו הדבר
אני חושבת שאפרוק מחר
אנסה לשכוח ליום אחד שאני בחזרה בדירתי
על הדרך בה המכוניות לעולם לא עוצרות במהלך הלילה, לחיים בהם אין באפשרותי לצפות בשמש השוקעת…
אין לי זמן.
אין לי זמן.
החול עודו בנעלי…"
בזמן הנהיגה, הצצתי במראה וראיתי את פניה של אמי, כשדמעות זולגות מעיניה. המציאות העידה על כך, שברגע שהיא תחזור הביתה, החול יהיה עוד בנעליה ודבר לא ישתנה בחיי היומיום שלה.
איך אפשר להוציא אותה מהמצב הזה? יש לגרום לה לעשות פעולות למען עצמה, באותה דבקות שהיא עושה זאת למען אחרים.
למשל, אמי אוהבת לשחק טניס – זהו דבר שמסב לה הנאה גדולה – אולם היא לא שיחקה משחק אחד מזה עשר שנים. מדוע? פשוט מפני שהיא לא הציבה את המטרה הזו לנגד עיניה ולא פינתה לעצמה זמן למשחק שהסב לה כל כך הרבה הנאה.
אמי שקדה כל כך על מאמציה לטפל בצרכים של כולם, עד שהיא לא נתנה לעצמה רשות לרצות.
אנשים שמציבים את צרכי הזולת לפני צרכיהם שלהם באופן קבוע, סופם שלא יצליחו למצוא זמן להגשמת רצונותיהם וחלומותיהם. משמעות הדבר היא שעם הזמן ישכחו מה הם חפצים ומה גורם להם עונג ושמחה.
עצוב לחשוב שמרבית בני האדם מעבירים את חייהם בעשיית פעולות שהם אינם אוהבים, ואשר מרחיקות אותם ממטרותיהם הפנימיות. התוצאה היא שאנשים רבים מדי בעצם מעבירים את זמנם בתוך חיים שכלל לא התכוונו לחיות.
רובנו מתלוננים על כך שאין לנו די זמן, אולם למעשה, תמיד יש מספיק זמן בחיים, בתנאי שאנחנו מנצלים אותו נכון. כלומר, אם אתם רוצים במשהו בכל מאודכם, תמיד תצליחו לפנות זמן עבורו, ואין זה משנה מהן ההתחייבויות האחרות שלכם. אז מה הבעיה? פשוט מאוד: מרבית האנשים לא מרשים לעצמם לרצות משהו מספיק חזק!
רק אנו יכולים ליצור את החיים שאנו רוצים שיהיו שלנו. רק אנו יכולים ליצור את החיים שאנחנו כמהים לחיות. ביכולתנו להיות גורמי השינוי במהלך חיינו, בכך שנעריך ונכבד את הרצונות והחלומות שיש לנו לגבי עצמנו. עלינו לזכור שרק אנחנו יכולים לממש את חיינו באופן המלא ביותר, שכן אף אחד לא יכבד את מטרות חיינו אם אנחנו לא נעשה זאת. כדי לחיות ב"זון" שלנו, כדי לממש את מטרות חיינו אנחנו לא יכולים לחיות את החיים רק למען הזולת, או להעביר אוותם על פי אמות המידה שנקבעו עבורנו על ידי אחרים.
כל עוד נציב רצונותיהם של אנשים אחרים לפני רצונותינו, החלומות שלנו ישבו במושב האחורי. במקום לדחוק את החלומות שלנו הצידה, עלינו לתת לעצמנו רשות לשאוף לאושר, כיוון שכולנו ראויים למילוי ולשמחה.
כאשר אנו תקועים בחיינו, נושאים איתנו את האכזבות שלנו כתזכורות עצובות לכישלונות שלנו, או כשאנו נופלים למקום של היעדר התלהבות או תשוקה, אנו חשים לעתים קרובות חסרי תקוה. אולם, האמת היא, שביכולתנו תמיד לשנות את הנסיבות שלנו. שום דבר ואף אחד אינם מעכבים אותנו, מלבד אנו עצמנו.
אנחנו לא עצים! אנחנו יכולים לזוז! ביכולתנו להתיק את שורשינו וללכת למקום טוב יותר.
כבני אדם, יש באפשרותנו לשנות, פשוט מפני שעומד לרשותנו רצון חופשי. למרבית הצער, אין אנו מחפשים אחר השינוי הרצוי לנו, מפני שאנו חושבים שהוא יתרחש מאליו, או שהוא פשוט לא יכול להתרחש, מסיבות שונות כמו העדר זמן, כסף, אמצעים, ועוד ועוד.
איך תעבירו את החלומות שלכם למושב הקדמי?
- התחילו לבצע את השינויים להם אתם מייחלים.
- גייסו סקרנות כאמצעי להשגת מבוקשכם, כיוון שסקרנות היא הרבה יותר מאשר להיות עם ראש פתוח. פירושה לא להציב מגבלות של מה שאפשרי, או בלתי אפשרי.
- אפשרו לדמיונכם להמריא והתחילו לעשות את הצעדים הקטנים כדי להפכו למציאות.
- האמינו שאתם ראויים ומתאימים לחיים מלאים.
- נקטו יוזמה במעשיכם, כיוון שאף אחד אחר לא יכול, או לא יעשה זאת במקומכם.
- בקיצור ולעניין, צרו את המציאות שלכם בעצמכם!
ממחשבה לפעולה:
זהו איזה חלום שלכם מנגן כינור שני לזה של מישהו אחר. לאחר שזיהיתם את החלום שאתם רוצים להגשים, הרשו לעצמכם ובצעו את הצעד הראשון לעבר מטרתכם. השגת המטרה לא תתרחש מאליה. מדובר בדרך, ויהיה עליכם להשקיע מאמצים כדי להגשים את החלום, לכן התעלמות מחוסר נוחות במהלך הדרך או פשוט למדו להתמודד עמה. זכרו ששינוי אמיתי מתחיל ביציאה מאזור הנוחות שלכם.