השבוע אני רוצה להמשיך את הנושא בו עסקנו בשבוע שעבר, ולהרחיב על טיפוח בני נוער רוחניים.
כולנו יודעים כי גיל הנעורים מאופיין בטלטלות נפש. למעשה, החיים לצד ילדים בגילאי העשרה דומים לחיים המתנהלים על גבי מסלול של רכבת הרים, שסיבוביה ופיתוליה משתנים מדי יום.
מבחינה קבלית, השלב הסוער הזה של החיים מתחיל כאשר מודעות חדשה נכנסת בילדה בהגיעה לגיל 12, ובילד בהגיעו לגיל 13.
בנוסף לרצון לקבל לעצמו בלבד (שכולנו נולדים איתו), הרי שבגילאים אלה נוסף לילדים הרצון לקבל כדי לתת. הקונפליקט בין שני הרצונות הללו ימשך במהלך כל החיים, אבל הוא דומיננטי ומודגש במיוחד במהלך גיל העשרה.
מדובר, למעשה, בשני מצבי תודעה המנוגדים זה לזה. כך יוצא שבזמן שהילדים שלנו נאבקים במטרה ליישב את המהות ההפוכה הזו, הם נמצאים בתהליך שבו עליהם להבין מי הם, לפענח את אופיים, ועלולים כתוצאה מכך לגלות רגישות והפכפכות כלפי סביבתם וכלפי עצמם.
כאילו שהמאבק התמידי הזה לא מספיק, בני הנוער מתחילים בנוסף להרגיש תחושה אותה אנו מכנים "לחם ביזיון". מדובר במונח קבלי המגדיר את התחושה העולה בנו כאשר אנו מקבלים משהו שלא הרווחנו. כשזה קורה, אנחנו גם לא מעריכים את המתנה שקיבלנו, ואנחנו גם מפסידים את ההזדמנות להרוויח הערכה עצמית, הנובעת מהתגברות על מכשולים ומהסיפוק המתלווה לסיום מוצלח של תהליך עבודה קשה.
למעשה, הסיבה העיקרית לתחושת הערכה עצמית נמוכה או דיכאון, הוא לחם ביזיון. ואנחנו יודעים שמדובר בשתי תחושות הנפוצות בקרב בני נוער.
דמיינו בבקשה את הסצנה הבאה: אתם הורים לנער בן 15 שחוזר מבית הספר, יושב על הספה ובוהה בטלוויזיה; מדובר במצב שיכול להיות טעון בתחושת "לחם ביזיון". הנער המתבגר אינו יכול לנהוג עדיין, ולא מסוגל לפרנס את עצמו, הוא מתגורר בביתכם ונסמך על שולחנכם וכל צרכיו מסופקים ממילא. הוא אינו צריך ואינו מסוגל להרוויח אותם בעצמו.
יחד עם זאת, מהגיעו לגיל ההתבגרות, ולמעשה מאז היה בן 13, מתפתחת בקרבו המודעות לכך שהוא אמור להרוויח את האור שלו ולחלוק את תעצומות נפשו עם סביבתו. חוסר היכולת לממש מודעות זו גורם לו לחוש שמשהו אינו כשורה. הוא אולי לא מבין מה לא בסדר, אבל הוא בהחלט מרגיש אדם לא שלם. בן הנוער אומר לעצמו בשלב הזה: "אני צריך להתחיל לחלוק, אני צריך להתחיל להרוויח את האור הזה", אבל הוא מרגיש שהוא רחוק מהשגת המטרה. מסקנה: תחושה של "לחם ביזיון" תורמת תרומה גדולה לשינויים במצבי הרוח שאנו מזהים בקרב ילדינו המתבגרים.
כאשר בוחנים את גיל הנעורים בספקטרום קבלי, מגלים כי דבר חשוב נוסף מתרחש בנפשותיהם של בני הנוער: ברגע שהם חוצים את הגבול לקראת הבגרות, הם מתחילים לחיות בגרסה משלהם לתהליך הבריאה.
הם למעשה נכנסים לרגע שבו האיחוד בין האור והכלי התנפץ. עד כה הם היו הכלי, אבל האור שהרוויחו ושהחזיקו בתוכם הומטר עליהם ולא הושג על ידם במאמץ. בעקבות התובנה המגיעה בגיל הנעורים, מחליטים בני הנוער, כלומר ה"כלי" להתחיל להרוויח את האור בזכות עצמם ולכן הם מתחילים להתנגד לאור שזורם לתוכם מעצמו, ללא סוף וללא כל מאמץ מצידם.
התנגדות זו נחשבת תהליך בריא וטבעי מבחינה רוחנית, למרות שהיא מכבידה ומקשה את ההתמודדות של ההורים.
כחלק מההתעקשות שלהם לעמוד על רגליהם, בני הנוער מתחילים להתייחס לכל אתגר ולכל בעיה כאל "סוף העולם". כל דבר שעמו הם מתמודדים מקבל מעמד של מגה-בעיה ומתנפח ללא פרופורציה – כך לפחות אנו, ההורים, רואים זאת.
אולם בני הנוער באמת מאמינים וחשים שמה שקורה הוא הדבר הקיצוני / החשוב / המטלטל / המרגש ביותר בעולם. זו באמת הדרך החדשה שלהם להתייחס לקורה סביבם. לכן אנו רואים יותר ויותר מקרי התאבדות בקרב בני נוער, לכן אנו רואים התנהגות טוטאלית מצידם, בלי גבולות, בלי שחור ולבן. בני הנוער באמת מאמינים שמה שהם הרגישו היום בבית הספר או חוו בהפסקה הוא תמצית קיומו של העולם, והוא הופך בעיניהם לאלמנט המייצג את הסך הכולל של חוויית המציאות שלהם.
תפקידנו כהורים הוא לאזן את התחושות הללו ולנסות להחזיר את בני הנוער, הילדים שלנו, אל מרכז הסקאלה, אל המקום של האיזונים והבלמים. אז כהורים, הרשו לעצמכם להתערב והניחו למודעות שלכם לתקשר עם בני הנוער שלכם, למרות הקושי וחוסר הסבלנות. שדרו להם שאתם מבינים את המצוקות שלהם, שאתם מכירים את התחושות שלהם – הייתם שם, חוויתם את זה, יצאתם מזה למרות שהיום זה נראה להם סוף העולם. אל תשפטו אותם ואל תבטלו את רגשותיהם. להיפך, היו חומלים ואמפתיים, מכילים ומבינים וכך במקום להרחיק אותם תרוויחו את אמונם ותוכלו לסייע להם בתהליך הפיכתם למבוגרים.
מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים