כבר ציינתי בפוסטים האחרונים שגיל ההתבגרות הוא זמן רגיש ונפיץ בחיי הילדים שלנו, ובתקופת ההורות בכלל. לכן, גם הפעם נדון בכלים העומדים לרשותנו שיסייעו לנו לעבור את השלב הזו בשלום.
אין ספק, השינוי בהתנהגות של הילדים שלנו, שאך לפני רגע היו ממושמעים ומנומסים והפכו להיות קוצניים וקופצניים, גורם לנו להגיב בצורה לא נעימה כלפיהם. אבל למרות הדחף הראשוני לכעוס או להיעלב מגסות הרוח שלהם, עלינו להציב גבולות ברורים ובעיקר – להמשיך להפגין כלפיהם הבנה ואהבה.
הצבת גבולות ברורים חשובה מאוד ביחסי הורים וילדים, תוך כדי שאנחנו ממשיכים לסמן עבורם את ההבדלים בין טוב ורע. כדי ללמד את הילדים שלנו גם בגיל ההתבגרות את המשמעות של הגבולות וההפרדה בין טוב לרע עלינו להמשיך ולנקוט בדרך הדוגמה האישית, שכן בעיקר בגיל הזה – הטפה לא תעזור.
נתחיל מכך שאנחנו, כהורים, נבין היכן אנחנו מציבים את הגבולות בינינו ובין הילדים שלנו, לשני הצדדים: למשל, כיצד אני מכבד את הפרטיות שלו וגורם לו לכבד כתוצאה מכך את הפרטיות שלי; כיצד אני מדבר אליו בטון רגוע וגורם לו לפנות אלי בטון זהה.
הדוגמה של כיבוד הפרטיות היא דוגמה מצוינת לשמירה על גבולות: כאשר מדובר למשל בחדר הפרטי של הילד או הילדה שלנו, אנחנו כבר לא יכולים להיכנס אליו ללא התראה או רשות, לכן נדפוק על הדלת לפני שניכנס ונכבד את הצורך של הילדים במרחב עצמאי ובפרטיות.
כאשר אנו מדברים, אני משתדל לשמור על טון רגוע ומכובד, גם כשאני כועס על התגובה שאני מקבל.
אין זה משנה מהם הגבולות שאנחנו רוצים ללמד או לספק לילדים שלנו, יש לזכור שחינוך הוא קודם כל דוגמה אישית, לכן את הגבולות נשרטט ראשית עבור עצמנו. עלינו לקבוע פרמטרים ברורים להתנהגות שלנו, שתהווה דוגמה עבור ילדינו, ולא להישאב לתוך הנסיבות. כלומר, במקרה של גיל ההתבגרות, לא להישאב לתוך הדרמה הרגעית של הילדים. הדבר כרוך במאמץ לא פשוט, אבל שווה את ההשקעה.
כיצד נוכל לעשות זאת? הדבר אפשרי רק כאשר לא ניקח באופן אישי את הדרמה של חיי הנוער. כאשר נזכור שההתנהגות שבני הנוער שלנו מפגינים – בין אם מדובר בזעף, כעס, רכבת שדים של רגשות, חוסר ביטחון – כל אלה מקורם הוא לא בנו אלא בתהליך שהם עוברים. בגיל ההתבגרות הילדים שלנו עוברים כל כך הרבה תהליכים, גדלים להבין מי הם, מתמודדים עם המהומה שמתחוללת בתוכם ואת הסערה הזו משליכים לעתים קרובות גם עלינו.
מבחינה רוחנית, גם כאן ביחסים עם הילדים בגיל ההתבגרות, עלינו לתרגל את הכלי הקבלי הידוע בשם "כוח ההתנגדות". אנחנו צריכים להתנגד לדחף הראשון שלנו להרגיש נעלבים ולהגיב בכעס בעקבות התנהלות או הערה לא נעימה של הנער שלנו. אין זה אומר שאנחנו צריכים להדחיק את כעס, להיפך – עלינו לאפשר לעצמנו להרגיש אותו, אבל עלינו באותה נשימה לשלוט בו ולנהל אותו במקום שהוא ישלוט בנו. עלינו לעצור את הדחף להגיב באופן אוטומטי, ולנשום עמוק כדי לבחון איך נכון ביותר עבורנו להגיב. במקרה של היחסים עם הילד המתבגר, עלי להבין שסערה שהוא מפנה אלי אינה קשורה בי. הנער שלי עובר תהליך שאין לו קשר אלי והתפקיד שלי כהורה הוא להיות סבלני, להכיל את הרגע הזה, ולזכור שגם זה יעבור.
אם אקח את ההתנהלות הסוערת של הילד שלי באופן אישי – או, אז יהפוך הדבר להיות קשור אלי, ואז גם אגרום נזק מסוים, שכן הכנסת הפן האישי לתוך התהליך תקשה על שנינו. ובעיקר – תקשה על הבן שלי לזהות את האופן הנכון בו עליו להתנהל ולהתמודד עם הצבת גבולות.
מה כן לעשות? לדבר אליו, לומר לו שאני כהורה מבין את התקופה הקשה שהוא עובר ומעריך את המאמצים שהוא עושה כדי להכיר את עצמו טוב יותר בתוך התהליך, ושיחד עם זאת, אני לא מתכוון להישאב לעין הסערה. אני, כהורה, אעזור לו כמיטב יכולתי, אבל לא אסחף לתוך הדרמה שלו.
במקביל, כהורה תומך, עלי גם להבין, השתיקה העוינת שלו אינה קשורה אליי, אלא היא חלק מתהליך שהוא עובר, ועלי להעביר לו את המסר. מסר שאומר: מתוך כבוד לעובדה שאתה זה אתה ואני זה אני – בידי הבחירה להגיב כלפי ההתנהגות שלך באופן שנראה לי, ואני בוחר להגיב באיפוק. למשל, הודות לכלי הרוחני שלי, שלי כוח ההתנגדות, אני מצליח לדבר איתך בקול רגוע ונעים.
קוראים יקרים, אני אשמח לשאלות, משוב, או הערות שלכם ומזמינה אתכם לחלוק איתי את הסיפורים שלכם הקשורים לנושא זה.
מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים