פרשת השבוע הזה, פרשת פנחס, היא פרשה משמעותית מאוד. הרבה מאוד לימודים מקושרים לפרשה הזו, ואחד מהם הוא בודאי, כפי שדיברנו בעבר, הרפואה. אבל כשלמדתי את הכתבים השונים של המקובלים השבוע הזה, הגעתי להבנה שיש מודעות עליונה, חשובה – ולכן, מתנה – שאנו מקבלים השבת הזו. היא יכולה להתמצות במושג הידוע "גילוי אליהו", התגלות אליהו הנביא.
המקובלים מלמדים שאדם אינו יכול להשלים את המטרה שלשמה בא לעולם אלא אם יש לו הזכות לגילוי אליהו; והמקובלים מלמדים שבפרשת השבוע הזה, מתעוררת נשמתו של פינחס ונעשית לנשמת אליהו הנביא. לכן השבת הזו סובבת סביב ההשגה, או לפחות התחלת ההשגה, של המדרגה הקרויה גילוי אליהו.
הקריאה מתחילה במלים "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל", כלומר הסיר את הדין מעל בני ישראל שהיו אותו זמן במדבר. פינחס הגיע לנקודה שבה היה מוכן לוותר על חייו כדי לסלק דין; מכיוון שראה שמוות, חושך וכאב עומדים להגיע אל שאר בני ישראל.
בזכות הנתינה המושלמת של עצמו, הוא הצליח לסלק את הדין. ובזכות הפעולות הללו, קיבל פינחס מהבורא את מתנת חיי הנצח. המקובל הגדול רבי יונתן בן עוזיאל כותב בתרגומו הארמי לתורה שהבורא אומר על פינחס: "אעשה אותו למלאך החי לנצח". ויתרה מזו, פינחס הוא זה שיכריז על הזמן בו יבוא קץ לכאב, לסבל ולמוות בעולם שלנו – הזמן הקרוי ימות משיח, גמר התיקון.
פירוש הדבר הוא שבלי חיבור לנשמה של פינחס, או אליהו הנביא, אף אדם, וגם לא העולם, לא יזכו לגמר התיקון.
אם נתמקד בדבר אחד השבת הזו, יהיה זה לעורר באמת חיבור אמיתי לנשמת פינחס, לנשמת אליהו הנביא. מפני שעכשיו אנו מבינים שזה הכרחי; אין זה רק משהו שיעזור לנו. בלי זה לא נוכל להיות האדם שאנו אמורים להיות, בלי זה לא נוכל להגיע לגמר התיקון.
אם כן, איך ניצור חיבור לנשמה הגדולה הזו?
בתהלים מדבר דוד המלך על עבודתו של אליהו הנביא, ואומר, "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה "{תהלים קו ל{'. פינחס קם, התווכח עם הבורא, ואז נעצרה השליליות, נעצר המוות שהיה אמור להגיע.
המקובלים מלמדים שפעולותיו של פינחס יצרו מהומה בעולמות העליונים. כשראו המלאכים שהוא מתווכח עם הבורא, רצו להדוף אותו הצידה. אבל הבורא אמר למלאכים שהוא אדם שיש לו הכוח לסלק כל דין, וסילוק הדין הזה יישאר לנצח.
מה עשה פינחס שהפחיד כל כך את המלאכים עד שרצו להוריד אותו למטה? המלך דוד משתמש במלים "ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם", כלומר הפעולה של פינחס הייתה פעולה של צדקה שתישאר לנצח.
פירוש המילה צדקה, לרובנו, הוא נתינה לעני, אבל אין זה סוג הצדקה שדוד מדבר עליה כאן.
בני ישראל בדור ההוא היו ראויים לדין; אבל פינחס בחר לא לשים לב לכל הדברים השליליים שם עושים, אלא להתבונן עמוק יותר ולראות את הטוב שבהם. מכיוון שבלי שום קשר לדברים שעשו אותו רגע, הוא ידע שהם עדיין הילדים של הבורא. הוא ידע את הטוב שיש בנשמתם, בליבה שלהם, ולזה הוא בחר להתחבר. באמצעות הפעולה הזו, הוא יכול היה לא רק לסלק את הדין, אלא גם לעורר את אהבתו של הבורא לבני ישראל.
אם כן אנו מבינים שפעולתו של פינחס הייתה פעולה של צדקה, אבל לא צדקה לאדם שאין לו אוכל או בית – אלא לאדם שאין לו שום ערך, אדם שרובץ עליו דין. מכיוון שבחר להתמקד במהות האמיתית של בני ישראל, היה פינחס מסוגל לסלק את הדין שרבץ עליהם.
לכן, כדי לענות על השאלה הקודמת, אנו מתחברים לנשמה הגדולה הזו באמצעות צדקה. אבל לא הצדקה כפי שאנו חושבים עליה.
לכל אחת ואחד מאתנו יש בחיינו אנשים שאנו מאמינים שלא מגיע להם שניתן להם מזמננו, מהמאמצים שלנו, או מהכישרונות שלנו – מכל סיבה שהיא – יתכן שהם פגעו בנו, יתכן שאינם טובים, או אולי אנו חושבים שאינם ראויים לכך. אלה הם האנשים ה"עניים" שעלינו לתת להם צדקה; לא עניים במובן המילולי, אלא עניים במובן שאנו לא חושבים שאנו צריכים לתת להם.
אני חושב שלרובנו קל יותר לתת עשרה דולר לחסר בית מאשר לתת עשר דקות למישהו שאנו חושבים שזה לגמרי לא מגיע לו. למעשה, הזוהר אומר שלפני שמגיע אלינו דין, הבורא שולח לנו מתנה כדי לתת לנו את היכולת לסלק את הדין. והמתנה היא אדם עני. אנו חושבים שהכוונה היא לכך שכאשר אמור להגיע אלינו דין, יעבור לידנו חסר בית ונצטרך לתת לו עשרים דולר. אבל לא לכך הכוונה; המתנה שהבורא שולח לנו אינה אנשים עניים מבחינה כספית, אלא האנשים העניים שאנו חושבים שלא מגיע להם.
מהות הנשמה הגדולה של פינחס הייתה שהוא היה מוכן להקריב את חייו כדי לתת צדקה; במיוחד לאלה שלא מגיע להם. זוהי גם מתנת נשמתו של אליהו. בכל פעם שאנו חושבים, במודע או שלא במודע, שלא ניתן לאדם הזה או הזה מפני שלא מגיע להם, אנו מנתקים את עצמנו מנשמתו של אליהו הנביא. ובכל פעם שאנו נותנים צדקה במובן הזה – כאשר אנו מוצאים מישהו שאיננו חושבים שהוא ראוי לזמן שלנו, למאמץ שלנו, לחכמה שלנו, לכישרונות שלנו – ואנו נותנים לו בכל זאת, אנו מתחברים לנשמתו של אליהו הנביא.
המקובלים אומרים שגמר התיקון לא יוכל לבוא עד שאנשים יתנו צדקה. ואין הכוונה לצדקה לאנשים עניים מבחינה כספית, אלא נתינה לכל האנשים שאנו חושבים שלא מגיע להם. פירוש הדבר הוא להתבונן במהות האמיתית שלהם ולדעת שהם הילדים של הבורא. זה מה שפינחס עשה; הוא אמר: "איני שם לב לפעולות שהם עושים עכשיו או לשליליות שהם מעוררים עכשיו, ואני מתמקד בנשמה שלהם, בטוב שבהם." זוהי צדקה אמיתית.
וכך אנו באים להבנה שאור המשיח, אור גמר התיקון, מצוי באנשים העניים, באנשים שאנו חושבים שלא מגיע להם. כאשר אנו נותנים לאנשים מהסוג הזה, אנו מסירים דין מעצמנו ויוצרים חיבור לנשמת אליהו הנביא.
ישנם הרבה סודות בשבת הזו. אבל החשיבות העצומה שלה היא שזוהי השבת של גילוי אליהו. כל אחת ואחד מאתנו יכולים השבת הזו לזכות בגילוי נשמתו של אליהו הנביא, ובעזרת הנשמה הזו, להשלים באמת את מטרת בואנו לעולם הזה וגם לשים לחלוטין קץ לכאב, לסבל ולמוות.
ברכות ואור,
מיכאל ברג