הבורא אומר לאברהם, "לך לך" לכנען, הידועה כארץ ישראל. הוא אומר לו, "אעשך לגוי גדול. ואברכה מברכיך ומקללך אאור. ונברכו בך כל משפחות האדמה."
אם כן, אברהם מגיע לכנען, אבל רעב פוקד את הארץ, והוא אינו יודע מה לעשות. עליו להחליט אם להישאר בארץ המובטחת או לרדת למצרים מפני שיש בה אוכל. והוא מחליט לרדת למצרים, לעזוב את המקום אליו אמר לו הבורא ללכת, המקום שהבורא אמר לו שבו יצליח וישגשג ויקבל את ברכותיו.
זו הבנה מעניינת. לא רק שהבורא אמר לאברהם ללכת לשם, אלא נאמר לו גם ששם יגדל וישגשג, ולכן כאשר הוא מגיע לשם ויש שם רעב, זה יוצר, כמובן, פתח לספק. וזה מה שמתרחש בדרך הרוחנית; תמיד חייב להיות שם פתח לספק. האמת היא, שלפני כל ברכה חשובה, כל צמיחה חשובה, או כל רמה נוספת שהאדם מגיע אליה, תמיד יש פתח לספק. לכן, כאשר אברהם מגיע לארץ כנען ופתאום יש בה רעב, הוא מחליט שמכיוון שאין בה אוכל עבורו או עבור משפחתו, הוא ירד למצרים, למרות שהבורא אמר לו שיצליח בארץ.
הבחירה שבוחר אברהם היא בחירה שמקובלים דיברו עליה ודנו בה רבות במשך אלפי שנים. האם הייתה זו החלטה נכונה או שגויה? האם היה עליו לשמור על הוודאות שלו למרות שחווה רעב, ולהישאר בארץ ישראל? האם הייתה צריכה להיות לו ודאות שיתרחש נס ושיוכל לקיים את עצמו ואת משפחתו? או שהייתה זו החלטה נכונה לרדת למצרים? דעתו של אחד המקובלים הספרדים, הרמב"ן, הייתה שאברהם נפל במידה מסוימת; שעשה טעות שירד למצרים. הוא היה צריך להישאר בארץ ישראל ולשמור על ודאות, ונס של פרנסה היה מגיע אליו.
אם כן, כיצד נבין את החלטת אברהם? וחשוב מזה, מה הלימוד כאן עבורנו?
כדי לענות על השאלה הזו הייתי רוצה לחלוק עמכם קטע מהתלמוד. שם נאמר שהחכמים, הנשמות הגדולות, ישבו ושוחחו על הרמה הרוחנית שלהם והיכן הם נמצאים בהתפתחות ובגדילה הרוחנית שלהם. וישנו דיון שלם שבו כל אחד מהם אומר, "בהשוואה לאבי, אני כמו החומץ ליין." והם מספרים עד כמה אביהם נעלה עליהם, והיכן הם נופלים.
כל הדיון הזה מוזר יחסית. אנו מדברים על נשמות גבוהות מאוד, אנשים שדחפו את עצמם לגדול ולהשתנות, ועם זאת הם מספרים על הנפילות שלהם ומשווים את עצמם לאבותיהם. הם מתייחסים לדברים מסוימים שהאבות שלהם יכולים לעשות, אבל הם יכולים לעשות בקלות אותם דברים. לכן השאלה היא, אם החכמים האלה האמינו שהדרך בה התנהגו ופעלו אבותיהם הייתה נעלה מהדרך שלהם, מדוע לא פעלו הם באותה דרך?
וזה מביא אותנו להבנה חשובה מאוד: האמת.
כאשר רב אשלג, מייסד המרכז לקבלה, היה בן שבע לערך, הוא הגיע להחלטה שלעולם לא ישקר בחייו. הוא מלמד שאדם אינו יכול להיות מחובר לאור הבורא אם הוא משקר או חי בשקר. זה אחד הדברים שאמר לי אבי, הרב ברג, כשהייתי צעיר מאוד.
אם כן, מה טוב יותר – לפעול כאילו שאתם נעלים או להראות את המהות האמיתית שלכם ולפעול לפיה?
כשהחכמים אמרו, "אני כחומץ ליין בהשוואה לאבי", הם אמרו למעשה כן, אני יכול לפעול כמוהו, אבל איני ברמה שבה הוא היה. לכן טוב יותר ליפול ולהיות אמיתי מאשר לשקר ולפעול כנעלה. האמת היא הבסיס לחיבור שלנו לאור הבורא.
אברהם ידע שהדבר הנכון לעשות הוא להישאר בכנען. אבל הוא גם ידע שאין לו הודאות הנחוצה לעורר נס של פרנסה עבורו ועבור משפחתו. לכן אמר שמוטב ליפול ולהיות אמיתי מאשר לפעול מתוך שקר.
אם האופן שבו אנו מדברים או פועלים שונה ממה שאנו באמת בתוכנו, אנו לא – או לא יכולים להיות – מחוברים לאור הבורא. כאשר המקובלים מתייחסים לחכמת הקבלה, הם קוראים לה חכמת האמת, מפני שאינכם יכולים להיות מחוברים לאור הבורא, אינכם בודאי יכולים להיות מחוברים לחכמה הזו, לחכמת האמת, אם אינכם מתנהגים כפי שאתם בפנים. ולכן היה טוב יותר לאברהם ליפול ולהיות קצת בחושך מצרים מאשר לחיות ולהישאר בכנען שבה לא הייתה המודעות שלו, הרמה הרוחנית שלו.
מכאן אנו לומדים שיעור עצום. לפעמים קל יותר, או אנו חושבים שקל יותר, לפעול בדרכים שאינן דרכינו, לומר מלים לא כנות, ולהתנהג בצורה שאינה תואמת את המהות האמיתית שלנו. אבל זכרו מה אמר הרב אשלג: כדי להיות מחוברים לאור הבורא, מוטב להיות נמוך יותר, ליפול, ולהיות אמיתי, מאשר לפעול באופן נעלה ולחיות ברמה מסוימת של שקר.
כמה פעמים התנהגנו בדרכים שאינן אמיתיות? אפילו בדברים רוחניים, בדברים טובים, אנו מרשים לעצמנו להתנהג בדרך שאינה אמיתית לנו. ועם זאת, כל חלק של עצמנו, המלים שלנו, או הפעולות שלנו, שאינו אמיתי, מנתק אותנו מאור הבורא. אפילו פעולות חיוביות. אם אתם עושים מעשים רוחניים שאינם ברמה שלכם, שאינם תואמים את המהות הפנימית שלכם, הם לא יביאו אור. הם ינתקו אתכם מאור הבורא, מכיוון שאין דבר חשוב יותר מלהיות אמיתיים.
אברהם ידע שזו טעות לרדת למצרים, אבל הוא אמר, זה המקום בו אני נמצא עכשיו, וטוב יותר לחיות באמת וליפול, מאשר לחיות בשקר. זה לימוד חשוב מאוד שמוענק לנו השבת הזו.