פרשת השבוע הזה, חיי שרה, מתחילה כך: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה." המדרש אומר שאין זה מקרה שתחילת פרשת השבוע הזה המדברת על מות שרה באה מיד לאחר סוף הפרשה הקודמת שמדברת על לידת רבקה; המדרש מקשר בין לידת רבקה, שהולכת להיות אשתו של יצחק, ומות שרה, אמו של יצחק ואשתו של אברהם. לכן כדי להתחיל את ההבנה הזו, המדרש מצטט פסוק מקהלת, שאומר: "וזרח השמש ובא השמש ." [קהלת, א, ה’].
המדרש אומר שיש סוד בפסוק הזה: כאשר נשמה גדולה עוזבת את העולם הזה, מה שמקביל לשקיעת השמש, חייבת להיות תמיד באותו זמן זריחה של שמש אחרת, כלומר נשמה שהיא גדולה כמו זו שעזבה, וכך היה עם שרה ועם רבקה. לעולם אין עזיבה של נשמה גדולה מבלי שיש בעולם התעוררות או התגלות של נשמה גדולה מקבילה שקיימת.
למשל, ביום שרבי עקיבא עזב את העולם, נולד החכם הגדול רבי יהודה נשיא, והיום שבו נפטר רבי יהודה נשיא, היה אותו יום בו נולד רבי אבא, מקובל גדול נוסף. כשהחכמים ראו את פטירתו של רב יהודה נשיא ואת לידתו של רבי אבא, אמרו, "יום שמת רב יהודה נולד רבי אבא", בדיוק כפי שאמרו "יום שמת רבי עקיבא נולד רב יהודה".
יש כאן אפילו הבנה עמוקה יותר, המבוססת על אחד הלימודים הפשוטים ביותר של רב אשלג, והיא שלעולם לא יכול להיות חוסר כאשר מדובר בעניינים רוחניים. כאשר אדם משקיע אנרגיה בפרויקט, אבל הפרויקט הזה אינו מצליח כפי שהוא היה רוצה, האור והאנרגיה שהושקעו אינם הולכים לאיבוד; הם חייבים ללכת למקום אחר. אבל אם לאדם אין המודעות שאנרגיה לעולם אינה מתבזבזת, שאותו אור לעולם לא יכול להיעלם, אז יתכן שלא יזכה באותו הזמן לקבל את האור הזה. לכן, למרות שנכון שהאור והאנרגיה שמושקעים לעולם אינם יכולים ללכת לאיבוד, אם אין לכם המודעות הזו, לא בהכרח תזכו לקבל מיד את האור הזה.
כאשר יש לכם הבהירות הזו ואתם חיים עם המודעות הזו כל הזמן, לעולם אינכם יכולים להתאכזב. לעולם אינכם יכולים להתרגז ולכעוס. השקעתם זמן או אנרגיה באדם הזה, או בדבר הזה? זה בסדר גמור אם זה לא מתגלה בצורה שבה רציתם זאת. מפני שיש לכם ודאות שהאנרגיה נמצאת שם לתמיד, ואתם יודעים שבין אם היא מתגלה בדיוק כפי שרציתם או לא, הדבר החשוב הוא שהאור והאנרגיה האלה ילכו עמכם עכשיו כל הזמן.
שרה ואברהם עשו דברים רבים בחייהם. חלק מהם נשאו פירות ארוכי טווח, חלק מהם, באופן אובייקטיבי, נכשלו. היו להם אלפי תלמידים, ולא רבים מהתלמידים האלה נשארו עמם עד הסוף. אבל, איך שרה ראתה זאת? האם שרה חשבה שהאור והאנרגיה שהיא משקיעה באלפי התלמידים האלה הולכים לאיבוד? לא. השנים שלה, החיים שלה, האנרגיה שלה, היו אתה. היא ידעה שכל פיסת אנרגיה שהשקיעה מהרגע שהתחילה את עבודתה הרוחנית בעולם הזה ועד הרגע שעזבה אותו נשארו עמה לתמיד. אם אדם או מצב לא התגלו בדרך שבה רצתה שיתממשו, לא היה חשוב לה, זה היה משני, מפני שהיא ידעה שהאור הוא שלה, שהאנרגיה שלה, היא גילתה אותם. ולכן, כל השנים שחיה היו בבעלותה.
אם המודעות שלכם היא – כמו המודעות של רבים מאתנו – ש"בזבזתי שנה, כל האנרגיה שהשקעתי באדם הזה או בפרויקט הזה הלכו לאיבוד", אז אין לכם יותר בעלות על השנה הזו. השנה הזו אבודה לגמרי. אם אתם בני שלושים וחמש, למשל, אתם עכשיו רק בני שלושים וארבע. יש לכם רק שלושים וארבע שנים של חייכם מפני שאיבדתם את השנה הזו, אבל כאשר שרה עזבה את העולם הזה, נאמר שהיו עמה כל שנותיה, מפני שידעה שאף שנייה אחת של חייה לא הלכה לאיבוד. היא ידעה שהאור לא מתפוגג והאנרגיה אינה מתבזבזת.
לכן, השאלה היא, איך תחיו את חייכם עם המודעות הזו? האם אתם חושבים שכל דבר חיובי שעשיתם מתפוגג, נעלם? אם כן, אז הוא באמת מתבזבז. אבל אם אתם יודעים שהאור והאנרגיה שאתם מגלים לעולם לא מתפוגגים, אז לעולם לא תתאכזבו, לעולם לא תתרגזו ותתעצבו על דברים שאינם מתנהלים בדיוק כפי שרציתם, מפני שכל האנרגיה שלכם מגלה ומממשת את אור הבורא בעולם הזה בדרך, צורה ואופן מסוימים; ואם היא מתגלה בדיוק כפי שאתם רוצים שתתגלה או לא, זה משני, מפני שהאנרגיה הזו היא שלכם לתמיד.
העבודה שלנו בעולם הזה היא לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לגלות את אור הבורא, לעזור, לתמוך, לתת, לחלק, בכל דרך שאנחנו יכולים. ואם אנו מגלים אנרגיה, אם אנחנו מעוררים אור, אם ניתנת לנו חכמה, אם ניתן לנו משהו שאנו ממשיכים לתת אותו, אז אותו האור ואותה האנרגיה הם שלנו לנצח. אתם יודעים שהם יתגלו מתי שהוא, אבל לא אכפת לכם מתי, כל עוד ברור לכם שהאור הזה נמצא אתכם.
שרה חיה את כל הימים של חייה. ואחת המתנות שאנו יכולים לקבל מהשבת הזו היא להתחיל לחיות את חיינו עם ההבנה הזו ועם המודעות הזו.