לעורר הערכה למעשים הקטנים ביותר
כאשר משה מצהיר על רשימת המעשים האיומים טרם הכניסה לארץ ישראל, וכולל בה אדם ש"גונב" את האור שאנשים אחרים יכולים לקבל מהגבהת התורה בשבת, אנו מבינים, כי גניבת אור זה, נמצאת באותה קטגוריה כמו לקיחת שוחד, גילוי עריות, עיוות דין וחטאים אחרים. על כוחם של המעשים הקטנים בפרשת "כי תבוא"
מאת: מיכאל ברג
בנקודה אחת בפרשת "כי תבוא", הבורא אומר לבני ישראל, באמצעות משה, שכאשר הם יכנסו לארץ ישראל, הם יצטרכו להתפצל לשתי קבוצות; האחת תעמוד על הר אחד, השנייה על ההר השני, ותהיה רשימת קללות וברכות, כאשר את הקללות יקראו בקול רם. קללות אין פירושן שהבורא מקלל מישהו; אלא שהמעשים האלה יגרמו לכמות מסוימת של חושך ושליליות בחיי אותו אדם.
הרשימה שאותה יקראו בקול רם נראית שרירותית יחסית. נאמר בה: "אָרוּר שׁוֹכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו…אָרוּר הַשּוֹכֵב עִם אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַּת אִמּוֹ". והברכה האחרונה מעניינת במיוחד; היא אומרת: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" – מה פירוש המלים הללו?
הפירוש של הרמב"ן
יש על כך הרבה פירושים, אבל המקובל הספרדי הרמב"ן, נחמנידס, נותן הסבר מעניין במיוחד. הוא אומר שהתלמוד, ב"ירושלמי", נותן לכך הרבה סיבות, והוא מצטט אותן. בתלמוד נאמר, כי בשבת, לפני קריאת התורה, אנו מרימים את התורה ומסובבים אותה, כדי שכל אחד מבאי בית הכנסת יוכל לראות אותה, כיוון שחשוב שכל איש ואישה יראו את המלים הכתובות בתורה. ואז אנו חייבים לומר את הפסוק:" וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." זה המנהג. והרמב"ן אומר לנו שהקללה האחרונה ברשימת הקללות מתייחסת לאדם שמחליט לא להרים את התורה כאשר אנו עושים מה שנקרא "הגבהה".
על פי הרמב"ן, הקללה האחרונה על אדם שאינו מגביה את התורה מתייחסת לאדם שמחליט לבטל או לא לקיים מנהג זה. אדם זה, אינו רוצה להראות לכולם מה שכתוב בתורה. אם תחשבו על זה, זה לא נשמע הגיוני כלל.
הרשימה הזו היא רשימה קשה עם הרבה מעשים שליליים ברורים מאוד – אדם ששוכב עם אחותו, אדם ששוכב עם אשת אביו, אדם שמכה אנשים אחרים, אדם שלוקח שוחד ומטה משפט… רשימה ברורה וכבדה. אבל לשים אדם שאינו מגביה את התורה באותה רשימה נראה די טיפשי. איך אפשר להשוות אדם כזה עם מישהו ששוכב עם אשת אביו או עם מישהו שלוקח שוחד? אבל זה מה שהרמב"ן אומר בפירוש לפסוק האחרון.
הפירוש של האר"י
הדבר הראשון שאנו חייבים להבין – וזה מה שמסביר האר"י – שהדבר מתייחס לכך שאנו לא באמת מעריכים את הכוח של העבודה הרוחנית שלנו. וברור מאליו אם כן שאין לנו מספיק הערכה למה שנראה כדבר הפשוט ביותר או החשוב פחות מכל הפעולות הרוחניות שלנו.
האר"י מסביר, שכאשר התורה מוגבהת ונראית לכל אחד מחברי הקהילה, יש אור שנוצר כתוצאה מכך, וכאשר אתם מביטים על התורה, אתם ממש מתחברים לאור הזה. לכן, זה לא רק מנהג; כל האור שעומד להתגלות בקריאה הזו מאיר כאשר התורה מורמת, וכל מי שמסתכל עליה זוכה לקבל מהאור הזה. ברור, כמות האור שמתגלה היא אדירה, וחייבת להיות רבת עוצמה, אם משווים את אי-הרמת התורה לאותה רשימת מעשים שליליים שבה מישהו לוקח שוחד ומטה משפט, או מישהו שמכה מישהו אחר, או מישהו ששוכב עם אשת אביו, ומעשים נוראיים אחרים.
מדוע זה כל כך מפתיע אותנו? מפני שאין לנו הערכה לכוח של המעשים האלה. אם מישהו מאתנו יכול היה לראות את הכמות העצומה של האור הקורנת מהתורה כאשר התורה מוגבהת בשבת, היינו מבינים מדוע כאשר מישהו גוזל את האור הזה מהאנשים שבחדר, הגיוני שהמעשה הזה יהיה באותה רשימה עם כל המעשים האיומים האחרים. אבל אנו לא רואים זאת, מפני שאנו לא מעריכים את הכוח של המעשים האלה.
הרבה אנשים מבינים ומעריכים את כוחו של ספר הזוהר. אבל לפני שהרב בא ודיבר על כוח הסריקה, שהוא הכוח שנובע רק מהסתכלות על המלים שבספר הזוהר, אף אחד לא חשב על זה. ואפילו כאשר הרב דיבר על זה היו הרבה אנשים שאמרו שזה מגוחך; קריאה של הזוהר, לימוד של הזוהר – זה כן. אבל לסרוק את הזוהר? הסיבה לכך שאנשים לא הבינו זאת במשך ההיסטוריה היא שהם לא היו מודעים לכוח של המעשים שלהם; לכן, הדבר הראשון שאנו רוצים לעורר השבת הזו הוא להגדיל את ההערכה שלנו למעשים הקטנים ביותר שלנו.
שוב, כשמשה הצהיר על רשימת המעשים האיומים, וכלל בה אדם שגונב את האור שאנשים אחרים יכולים לקבל מהרמת התורה בשבת, אנו חייבים להבין שגניבת האור הזה, אי הגבהת התורה, נמצאת באותה קטגוריה כמו להכות אנשים, לקחת שוחד, לעוות משפט, ולשכב עם אחותך. ומדוע הרשימה הזו מוזרה לנו? מפני שאין לנו הערכה אמיתית לכמות האור שמתגלה מהפעולה הקטנה ביותר, ואם הייתה לנו הערכה אמיתית לכמות האור שמתגלה כאשר אנו רק מרימים את התורה ומסתכלים על האותיות של התורה, זה היה נשמע הגיוני.
גניבת אור פוטנציאלי
השבת הזו אנו רוצים לעורר את ההבנה שהפעולות האלה מגלות אור גדול. וככל שהמודעות שלנו יותר גדולה לגבי העניין הזה, הפעולות שלנו מגלות יותר אור. בשבת, כאשר התורה מוגבהת, האור שזמין לנו הוא משהו שאנו לא יכולים אפילו לדמיין. זה משהו שמעבר להבנתנו. ולכן עכשיו נראה לנו הגיוני שגניבת אור של מישהו, בכך שלא מרימים את ספר התורה, נמצאת ברשימת הדברים הנוראיים… מפני שזה באמת דבר נורא ואיום. זו ההבנה הראשונה מההסבר הזה של הרמב"ן.
ההבנה השנייה היא לעורר הערכה למה שמתרחש כאשר יש לנו הזדמנות לחלוק עם אדם אחר ואנו לא עושים זאת. האדם שאנו מדברים עליו כאן הוא האדם שיכול להגביה את התורה ולאפשר בכך לאנשים אחרים לראות אותה. אם הוא לא עושה זאת, עכשיו אנו יודעים שהוא "גונב אור" פוטנציאלי. הוא לא פוגע פיזית באדם אחר, אבל לעתים קרובות כאשר יש לנו הזדמנות לחלוק עם אדם אחר ואנו לא עושים זאת, אנו חושבים שזה בסדר מפני שאנו אומרים, "אז לא עשיתי את זה, זה לא נורא. לא פגעתי באף אחד. זו רק פעולה של נתינה שבחרתי לא לעשות". אבל למעשה, אין לנו הזכות הזו. אם יש פוטנציאל, אם יש פתח עבורנו לתת ואנו לא נותנים, אנו מביאים חושך על עצמנו; לא רק כשאנו פוגעים במישהו אנו מביאים חושך לחיינו. אם יש לכם הזדמנות לתת, לגלות אור, לעזור לאחרים לראות את האור, ואתם לא עושים זאת, גם אז אתם מביאים חושך אל תוך חייכם.
אלה הן שתי הבנות שאנו רוצים לקחת מהפירוש של הרמב"ן על הפסוק הזה מפרשת "כי תבוא". השבת הזו, ותמיד, אנו באמת רוצים לעורר הערכה לכל המעשים הקטנים שאנו עושים, או שיש לנו הזדמנות לעשות; מפני שאנו מבינים שהם באמת לא כל כך קטנים, אחרי ככלות הכל.