לדחוף את עצמנו מעבר לנוח כדי להתעלות
לפני שיתרו, חותן משה, מופיע ב- פרשת "יתרו", הוא היה אדם רוחני שעזב את כל עבודת האלילים שלקח בה חלק קודם לכן, וחיפש את האמת. הוא שומע את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים, ושומע את סיפור הקרב עם עמלק. מכיוון שהוא נשמה רוחנית גבוהה מאוד, הוא יודע שסיפור יציאת בני ישראל ממצרים, חציית ים סוף, והקרב עם עמלק הם כמפקדת המטה הכללי של העזרה והגאולה הנחוצים לעולם מאז ואילך. לכן, אם אנו רוצים להתחבר לאור זה של התעלות ועזרה, אנו חייבים להתחבר, ולחזור, על הסיפור הזה.
ליתרו הייתה ברירה. הוא יכול להישאר בבית ולהשתמש בכלי של החזרה על הסיפור בעצמו, או שהוא יכול היה ללכת לשמוע את הסיפור ממשה. זו בחירה רבת משקל, מכיוון שיתרו חי בנוחות רבה מאוד במדיין. הוא אדם מכובד מאוד וידוע מאוד. הוא עשיר, חייו נוחים מאוד, והוא גם מאוד רוחני. לכן, השאלה שהוא שואל את עצמו היא: "אני יודע כמה חשוב להתחבר לסיפור הזה, ואני יכול לחזור עליו כאן בעצמי; אין כל צורך שאלך למדבר ואעזוב כל מה שיש לי כאן מאחורי כדי לשמוע זאת ממשה. אבל, יש סיכוי שאם אשמע זאת ממשה, אתעלה יותר. מה לעשות?"
מה רובנו היינו עושים? לרובנו נוח בעבודה הרוחנית שלנו ובתקשורות שלנו, ומפעם לפעם, אנו אומרים לעצמנו: "אם אדחף את עצמי ללכת לשם, או אם אדחף את עצמי לעשות יותר, יש סיכוי שאתעלה יותר. אבל זה אומר שאצטרך גם לעזוב את כל סוגי הנוחות מאחור." לגבי רובנו, לכן, התשובה היא לעתים קרובות להישאר עם הנוחות ועם זאת להשתמש בכלים הרוחניים. אבל האמת היא שאנו חייבים ללמוד מיתרו שאם אנו לא דוחפים את עצמנו באופן קבוע מכל מקום שהוא – ולעתים קרובות זה אומר לעזוב רמה מסוימת של נוחות מאחור עבור האפשרות להתעלות גבוה יותר – אז לעולם לא נשיג את המטרה שעבורה הגיעה הנשמה שלנו לעולם.
לכן חייבת להיות תמיד חקירה פנימית עד כמה נוח לנו בעבודתנו הרוחנית, ועד כמה אנו מוכנים לדחוף את עצמנו. שוב, השאלה של יתרו הייתה: "האם אמשיך לחזור על הסיפור לעצמי מפני שאני יודע עכשיו שכל עזרה שאצטרך אי פעם תבוא מחזרה על הסיפור הזה, או שאדחף את עצמי עכשיו ללכת לשמוע אותו ממשה? האם אדחף את עצמי ללכת לשמוע את הסיפור הזה, סיפור שאני יודע, ממשה?"
ויתרו דוחף את עצמו לשמוע את הסיפור ממשה, ואומר: "…אשמע את הסיפור מהנשמה הנעלה ביותר בדורנו כיום." יתרו מחליט לעזוב את כל הכבוד והנוחות שהיו לו במדיין כדי ללכת להקשיב לסיפור הזה מפי משה, מפני שהחזרה על הסיפור מפי משה תגרום לו התעלות רבה יותר.
יתרו ידע שלמרות שהוא רוחני, אם יראה הזדמנות לדחוף את עצמו יותר כדי לגדול, הוא חייב לתפוס אותה. מפני שידע שלמרות שחשב שהוא רוחני, למרות שהתחבר, ולמרות שהשתמש בכלים, אם לא יתפוס כל הזדמנות להתעלות, המקום שבו הוא נמצא שווה כקליפת השום לעומת המקום שהוא חייב להיות בו, ואין כל אור באור שהוא נמצא בו עכשיו אם לא יתפוס כל הזדמנות להתעלות.
אם כן, אנו שואלים את השאלה – איזה סיפור סיפר משה ליתרו שלא ידע כבר? שום סיפור; מפני שיתרו יודע את הסיפור לפני שהוא מגיע למשה, ומשה יודע שיתרו ידע את הסיפור לפני שהגיע. אבל כשמשה מספר את הסיפור ליתרו, הוא מעלה את נשמתו.
יתרו ידע שעל ידי שמיעת הסיפור מפי משה הוא יוכל להתעלות ולקבל את היכולת להוציא מעצמו כמות של שליליות שהוא אפילו לא יודע על קיומה. מפני שמה שקורה למרבה הצער כמעט לכולנו, שהמידה שבה אנו לא דוחפים את עצמנו, המידה שבה אנו לא תופסים כל הזדמנות לגדול, היא המידה שבה אנו עיוורים לחושך שלנו. כל עוד לא נתפוס כל הזדמנות לגדול, זה לא שלא נשנה מה שאנו חושבים או יודעים שצריך שינוי; אלא לעולם לא נדע מה צריך להשתנות. נישאר עיוורים לנצח ולא נדע איפה אנחנו צריכים לגדול.
ולכן, יתרו בא אל משה, לא מפני שלא היה רוחני, לא מפני שלא עבד על עצמו, ולא מפני שלא השתמש בכלים, אלא מפני שידע מה שרובנו לא באמת יודעים: יש כאן הזדמנות לגדול. הוא לא יכול היה לשקר לעצמו כפי שרובנו עושים. הוא לא יכול היה להישאר בנוח שלו, לעשות את העבודה הרוחנית, ולהמשיך להשתמש בכלים. אבל יתרו ידע שאם אינכם תופסים כל הזדמנות שמציגה את עצמה בפניכם, ולא משנה איזה חוסר נוחות היא יכולה לגרום לכם, לא משנה מה תהיו חייבים להשאיר מאחור, לעולם לא תגיעו לידיעת החושך או השליליות שקיימת בתוככם ואתם חייבים לטהר או להסיר. יתרו ידע זאת, והוא בא אל משה. משה מספר לו את הסיפור, ופירוש הדבר הוא שכאשר חזר על הסיפור, החזרה הזו על הסיפור פתחה את שער ההתעלות בפני יתרו. ויתרו התחיל להתעלות.