המשמעות האמיתית של קרבן התודה
מאת: מיכאל ברג
אחד הדברים שעליהם מדברת פרשת "צו" הוא קרבן התודה. ונאמר במדרש וגם בתלמוד שיבוא זמן שבו כל הקרבנות הרגילים שמדובר עליהם בתורה יתבטלו. לא יביאו יותר קרבנות רגילים. אבל קרבן התודה יובא למקדש אפילו לאחר זמן המשיח, וזה אומר שיש בתוכו איזה סוד שיש לו קשר לאור המשיח, לאור גמר התיקון.
רש"י, המקובל והמפרש הגדול, אומר שבתלמוד ישנם ארבעה סוגים של אנשים, שעליהם להקריב קרבן תודה. אלה הם כל האנשים שהיו בצרה, במצבים של קושי וסכנה. אנשים שבאו ממסע במדבר, אנשים שבאו מהפלגה בים, אנשים שהשתחררו מבית סוהר, ואנשים שהיו חולים והבריאו. אלה הם ארבעה סוגי האנשים שחייבים להקריב קרבן תודה. ובדרך כלל, זה פשוט: משהו טוב מתרחש בחייכם, אתם אומרים תודה. ניצלתם ממצב מסוכן, הייתם במדבר, הייתם במסע ארוך בים, הייתם בבית סוהר, הייתם חולים ונרפאתם, ולכן אתם נותנים תודה. הערכה תמיד חשובה. אבל יש הבנה עמוקה יותר.
המקובלים מסבירים ששורש המלה "צרה" בא מהמלה "צר". מה זה אומר שאדם חולה או נמצא במצב מסוכן? אנו יודעים שבעוד אור הבורא אינו משתנה לעולם, החוויה של האדם שחווה את אור הבורא היא מוגבלת. לכן, כן, האדם מתרפא מסיבה מסוימת, האדם משתחרר מכלא מסיבה מסוימת, והאדם יצא בשלום מהמדבר, או חזר בשלום מהמסע בים, או מכל מצב קשה אחר, אבל המקובלים מלמדים שלא מספיק שהזמן הקשה הזה יעבור; אנו חייבים להבין שהסיבה לכך שהזמן המסוכן היה קיים היא שהייתה הגבלה או התמעטות של אור הבורא עבור האדם הזה. ולכן, העובדה שהוא נמצא עכשיו במקום אחר אינה מתקנת את ההגבלה הזו.
לכן, לאחר שאדם עובר זמן צר, זמן של צרה, אפילו לאחר שהוא עוזב את המצב הזה, הוא עדיין חייב לתקן את הנזק שנעשה בזמן הסכנה, וזה אומר שהוא חייב לתקן את הערוץ הצר של אור הבורא שהוא חווה באותו זמן. ולכן מלמדים המקובלים שמטרת הקרבת קרבן התודה בתקופת המשכן לא הייתה לומר: "תודה לך, עברתי זמן קשה, ועכשיו אני אסיר תודה שיצאתי ממנו". לא. מטרת ההערכה היא לפתוח מחדש את הערוץ שנעשה צר במשך הזמן הזה. זו הבנה חשובה מאוד.
היום, אין לנו הקרבן הזה. לפעמים אנו אומרים "הגומל", אבל המטרה כאן לא לומר תודה. המטרה כאן היא לתקן את ה"צר" הזה, את ההגבלה של אור הבורא שחווה האדם. מכיוון שאם אדם אינו מתקן את כל הערוצים הצרים, אז לאחר זמן מה החוויה שלו והחיבור שלו לאור הבורא נעשים מוגבלים. נניח שאדם, למשל, עבר 100 מצבים קשים ולא תיקן אותם, וזה אומר שמכיוון שלא עורר מספיק הערכה כדי לפתוח שוב את הערוצים האלה, אז זרם אור הבורא מתמעט בשבילו תמיד. וזו הסיבה מדוע אנו רוצים לקבל השבת הזו הבנה חדשה של חשיבות ההערכה.
לכן, מלמדים המקובלים שלא מספיק רק לומר הגומל, מפני שהעיקר הן לא המלים; אלא ההערכה הפנימית. ומידת ההערכה הפנימית שיש לכם, היא המידה שבה יפתחו מחדש הערוצים שנעשו צרים ומוגבלים עבורכם קודם לכן. ההערכה אינה לומר אני מעריך זאת, אלא הרגש המתעורר בתוככם שפותח מחדש את הערוצים.
מטרת קרבן התודה עליו מדובר בפרשת צו, אינה להכיר תודה. המטרה היא להבין שכאשר אדם נמצא במצב קשה, אור הבורא שהוא חווה הוא ערוץ צר, ומטרת חווית התודה, חווית ההערכה, היא לפתוח מחדש את הערוץ הזה. ולכן, מידת ההערכה שיש לאדם היא שקובעת את המידה שבה הוא מסוגל לעורר את הערוץ הזה להיפתח מחדש עבורו.
זו הסיבה שזו התקשורת שתישאר אפילו כשהמשיח יבוא. מפני שפתיחת הערוץ הזה, הגדלת החיבור של האדם עם אור הבורא, היא מהות אור המשיח, היא מהות גמר התיקון. לכן, בדרך כלל, עלינו להבין שבתוך אף אחד מאתנו אין מספיק הערכה כפי שחייבת להיות לנו. וזה מסוכן, מפני שכאשר אור הבורא מגיע אלינו בערוץ צר ומוגבל, אפשר לתקן זאת רק על ידי הגדלת ההערכה. לכן, כל נזק שנגרם, הדרך היחידה לפתוח מחדש את הערוץ היא באמצעות הערכה.
אפילו רב אשלג אמר זאת, ועכשיו אנו מבינים זאת ברמה עמוקה יותר; הדרך היחידה שבה נוכל לבנות כלי ליותר ברכות מבוססת על כמות ההערכה שיש לנו. מדוע? מפני שאור הבורא יהיה תמיד מוגבל בחיינו באותה מידה שבה ההערכה שלנו מוגבלת. כי הדרך לתקן ערוץ צר היא באמצעות הערכה. והמידה שבה אדם מגדיל את ההערכה שלו לכל מה שיש בחייו, היא המידה שבה הוא פותח את ערוץ האור בחייו.
לכן, ההבנה שאנו רוצים לקבל השבת הזו היא שהדרך היחידה לתקן ערוץ צר ומוגבל ולאפשר לשלמות אור הבורא לזרום אל חיינו היא לעורר הערכה גדולה יותר ויותר. הסיבה שנאמר שיש ארבעה סוגי אנשים שחייבים להקריב קרבן תודה – אלה שהיו במדבר, אלה שהיו בים, אלה שהיו בבית סוהר, ואלה שהיו חולים – היא מפני שהם הגיעו לנקודה שבה היה ברור להם שאור הבורא מוגבל בחייהם. איך נתקן את התמעטות אור הבורא שזורם אל חיינו? יש רק דרך אחת: הערכה.