חיי נצח חלק 1
מאת: הרב ברג
חיי נצח, אפשרות שהופרכה ונדחתה על ידי רבים, כאילו רק הזיכרון שלה היה קללה שהוטלה על האנושות מאז חטא אדם לפני 5700 שנים, הוא נושא שהוסתר עד עכשיו בארון. המוחות ההגיוניים שלנו רק ערפלו את התשובה הבלתי מודעת לשאלה: “מדוע?”
מה יכול להיות רע כל כך בחיי נצח, במיוחד כאשר המוות הוא הכאוס הגדול ביותר שהאנושות פוחדת ממנו?
אין צורך לומר שמוות, או הפחד ממנו, מעורר הד עצום בלבבות רוב האנשים. חיי נצח, או המחשבה לחיות לנצח, הם באמת חלום נעים שמרחף במוחם של רוב בני האדם. אבל העובדה שהמוות עדיין לא יצא מהאופנה, יחד עם בתי הקברות שנמצאים לרוב ברחבי העולם, היא תזכורת בוטה לכך שהמוות הוא עדיין חלק מהנוף האנושי. למודעות שלנו לא הייתה מעולם הזדמנות להתחיל לחשוב אחרת, או, לצורך העניין, לחשוב שיש משהו שהאנושות יכולה לעשות כדי לשנות מציאות שהיא כל כך מושרשת בקרבנו.
נראה שנועז מדי להשתעשע ברעיון כה מרחיק לכת ובלתי מציאותי לכאורה כמו חיי נצח. כמה פעמים שמענו על פטירתו של מכר ושאלנו: “בן כמה הוא היה?” וכשהתשובה הייתה 96 או 98 שנים, התגובה הייתה בדרך כלל משהו כמו “ובכן, לפחות הוא חי הרבה שנים ונפטר בשיבה טובה.” אבל בסיכומו של דבר, מוות הוא דבר שהפך לשגרה והפך לצפוי כמו השמש שזורחת כל בוקר.
לכן, הבה נגלה את נקודת הראות של המקובלים על חיי הנצח. כדי להתחיל את מסענו אל העולם של ” לחיות לנצח באמת “, בואו נתבונן בפסוק מתוך ספר ישעיהו, אשר קובע חד משמעית שבעתיד תהיה מציאות של “
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח” [ישעיהו כה’ ח’]. המקובלים רואים בפסוק הזה את הרעיון שהמוות הוא תוצאה שמתפתחת וצומחת מכוח הידוע כמלאך המוות, ושהישות הזו, או הכוח ההרסני הזה, יאבד את השפעתו. התיאור של הזוהר על תהליך פטירתו של אדם שופך אור גדול על המסתורין של המוות [זוהר ויקהל, מפסוק רצב’ ואילך]. הזוהר קובע במפורש שכאשר אדם סובל ממחלה מסוימת ומת, הבעיה אינה נעוצה ב”סיבה” הפיזית, כמו כשל של הלב, של הכבד או של הכליה. אלא הקליפה, שהיא כלי שבו משתמש השטן כדי להפיל כאוס על האנושות, היא שאחראית למוות הפיזי.
היום, עם חשיפת הסודות הנסתרים של הקבלה, אנו מוכנים טוב יותר מאשר אי פעם בעבר לפגוש פנים אל פנים את השטן ולהפוך על פיו את תפקודו הסמוי, שהפיל כאוס, כאב וסבל בלי להיתקל בשום התנגדות למעשיו חסרי ההיגיון שנמשכו ללא כל הפרעה לאורך כל ההיסטוריה האנושית. אפשר רק לתהות מדוע רק במאה שעברה התחילו פיזיקאים ומדענים אחרים לגשר במהירות על הפער שבין הקבלה והמדע. אין שום סיבה משמעותית לכך פרט לעובדה שרב יהודה אשלג, מייסד המרכז לקבלה, החל להפיץ את רעיונותיו המהפכניים הנוגעים ליקום ולעולם הזה בתחילת המאה שעברה. רב אשלג החדיר בקוסמולוגיה הפיזית והסביבתית סודות חדשים של היקום. רבות מהתגליות הללו שולבו כבר בחיי היום יום שלנו, ועוד רבות מהן מתפתחות במהירות לאמיתות הגיוניות וניתנות למימוש, וביניהן מציאות חיי הנצח ותחיית המתים.
הפיזיקה יכולה ובסופו של דבר תהפוך לענף של הקבלה, שיחשוף את מציאות האחוז האחד כפי שנועדה להיות במקור, רק הבהוב, הפרעה שגורמת כאוס וחוסר נוחות לבני האדם. אבל עם סודות הקבלה שיתגלו עד מהרה, תתהפך המציאות הפיזית של הכאוס על פיה ופתאום יוסר המסך ויתגלה הטבע האמיתי של היקום, טבע של סדר, מבנה ושלווה.
ישנם עדיין הרבה מדענים ותיאולוגים שמאמינים שמדע ודת אינם יכולים לדור בכפיפה אחת ולא יכול להיות ביניהם שום קשר. אבל מנקודת הראות הקבלית על אור הבורא, שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. שיטה אחת של ידע [התורה והצפנים הקבליים שלה] מתייחסת למציאות 99 האחוזים, או למציאות עץ החיים, בעוד המדע, בהכרח, עוסק במציאות האחוז האחד של עץ הדעת טוב ורע. המדע מסביר את תסמונת התוצאות בעוד הקבלה מתעמקת וחוקרת את הסיבה הנצחית, הקיימת לנצח, של הקיום שלנו.
הקבלה, באמצעות חשיפת הצפנים של התורה, קבעה את הגדרת הבורא ככוח אור של אנרגיה. רב אשלג, בתלמוד עשר הספירות, שואל בפשטות: “אם אנו מצווים על ידי התורה לאהוב את הבורא, איך אנו יכולים לאהוב מושג של ישות כל יכולה שמעבר להבנתנו או ישות שמעולם לא ראינו או תקשרנו אתה?” לכן, מסכם רב אשלג, התורה מתייחסת לאנרגיה שנובעת מהבורא, והוא נותן לאנרגיה הזו שם, אור. השמות השונים שמיוחסים לבורא הם פשוט התייחסות של התורה לרמות השונות ולעוצמה השונה של כוח האור של הבורא.
גורם משכנע נוסף שיש לזכור הוא שהקבלה והתורה, כאשר פוענחו בידי הקבלה, עסקו באמיתות האוניברסליות של הקיום שלנו, ולכן התקיימו הרבה לפני שהתחיל בכלל רעיון הדת. הקבלה התגלתה לראשונה בכתובים לפני כארבעת אלפים שנים בידי אברהם אבינו. התורה עצמה הייתה קיימת הרבה לפני בריאת העולם ויושביו. מטרת התורה הייתה לאפשר לאחדות כוח האור למלוך ולשכון בקרב האנושות ובכך למנוע כאוס בכל מקום בו הוא שרר. מה שהתרחש לאחר מכן הוא שקשיי האנושות שהתהוותה יצרו את התיאולוגיה ואת המושגים השונים של האלוהות.
הקבלה בעידן הדלי שבו אנו נמצאים, על פי הזוהר, מיישרת ומתקנת את החסרונות והקשיים שקיימים בחברה שלנו. גברים ונשים מתרבויות והשקפות שונות יבינו מהן באמת התורה והקבלה: יבינו את המרכיבים והפעולות של היקום שלנו, ויקבלו מדריך שנועד לעזור לאנושות למנוע מהכאוס, הנפוץ כל כך, להפוך לכוח הרסני. ההבנה הזו תכלול בהכרח קבלת מציאות של התחדשות, תחיית המתים וחיי נצח.
נפנה איפה ונתבונן במה שכבר נכתב על חיי נצח בפרט, ועל רעיון רוח על החומר באופן כללי. מוות נזכר לראשונה בתורה כאשר אדם מצווה על ידי כוח האור לא לאכול מעץ הדעת. אם אדם היה בוחר במציאות עץ החיים, הוא בוודאי לא היה מת. תחיית המתים הושגה על ידי אלישע הנביא כאשר החזיר לחיים את מי שהיה לימים הנביא חבקוק. נאמר לנו שכל תנא בתקופת התנאים [המאות 10-220 לספירה] יכול היה להחיות מתים. בספר יחזקאל יש סיפורים בשפע שמעורבת בהם תחיית המתים. אם כן, מדוע זה התרחקנו באלפיים השנים האחרונות מחוויית תחיית המתים וממציאות חיי הנצח?
הדבר הקרוב ביותר לתחיית המתים שאנו מתנסים בו הוא החלמה ממצב שמכונה במדע הרפואה “מוות קליני”. האירוע הזה מתרחש בדרך כלל כאשר איברים חיוניים של האדם מפסיקים לתפקד והוא מאובחן כנמצא במצב של מוות מוחי, חסר הכרה לחלוטין. מסיבות בלתי ידועות, חלק מהחולים הללו חוזרים להכרה ובאופן מרשים חוזרים באופן מפורט ומדויק להפליא על מה שהרופאים והאחיות עשו כשהם היו בתרדמת, מה אמרו הרופאים והאחיות אלה לאלה, ואפילו פרטים שוליים כמו היכן עמדו חברי הצוות הרפואי מסביב למיטה.
כדי שהמטופל יוכל לזכור ולדווח על התרחשות האירועים, הוסבר מצבו במשך המוות, על פי מיטב ההבנה, כנמצא ב”חוויה חוץ גופית”. בעוד ההסבר הזה יכול לתאר את ריחוף הנשמה ממעל, שיכולה להבחין במתרחש במשך חווית המוות, איך אפשר להסביר את תחיית הגוף שהיה מת?
אני מאמין שבעידן הדלי המתרחש עכשיו, מודעות האנשים התעלתה לנקודה שבה הדמיון שלנו מלהיב אותנו להשיג כל מה שלבנו חפץ, ולהגיע למה שאנו מחפשים בשקיקה רבה כל כך, כלומר, חיי נצח. נקודת הראות של המקובלים על חטא אדם תתרחב ותתפשט ותלך דרך ארוכה לקראת הסבר המסתורין של המוות ותפרש באופן הגיוני את הרשימה הארוכה של האגדות והמיתוסים שמקיפים את נושא המוות.
מה בדיוק התרחש בגן עדן, בקרב האנשים הראשונים שאכלסו את האדמה? מה היה כל עניין האיסור שלא לאכול מעץ הדעת? למרות שכוח האור גזר שאם אדם וחווה יאכלו מעץ הדעת הם ימותו, בכל זאת אדם וחווה המשיכו לחיות לאחר שנגסו מהפרי האסור. האם כוח האור שינה את דעתו? האם צדק הנחש כאשר אמר לחווה שלא תמות לאחר שתאכל מהפרי? וכאשר אדם ננזף בידי כוח האור על אי הציות לאיסור לאכול מהפרי, תגובתו הייתה שאשתו חווה הייתה אחראית לחוסר הציות שלו. האם עלינו להניח שכבר בתחילת הזמן הטמינה האנושות בתוכה את הסינדרום המוכר של האשמת אחרים על הטעויות או חוסר המזל שלנו?
ברצוני להזכיר לקוראינו שמה שאמר רבי שמעון בר יוחאי על התורה חיוני לנו אם אנו רוצים בהירות וודאות ללא כאוס בחיינו. רבי שמעון אומר בזוהר בפרשת בהעלותך שכל התורה היא צופן, והזוהר הוא המפענח שלה.
מה שתמיד נראה לי מוזר הוא שאנו רגילים לקבל ספר הוראות שימוש כאשר אנו רוכשים מכונית חדשה או מחשב חדש. אבל כאשר אנו נכנסים לאזור הכאוטי הנקרא כדור הארץ, לא נראה שיש לנו ספר הדרכה כיצד להימנע מהמלכודות או הטרגדיות שלו, וכיצד להמשיך בבטחה במסע החיים. למעשה, אנו מקבלים כעובדה מוגמרת שהמסע שלנו, על עליותיו ומורדותיו, דרכיו הראשיות והצדדיות, נעשה בלי מפת דרכים הידועה לנו. האין פלא שרק לעתים רחוקות אנו מגיעים ליעדינו? כל כך הרבה מכשלות חוסמות את דרכינו עד שיש לתמוה כיצד אנו מגיעים הביתה בסופו של דבר.
הזוהר מזהיר אותנו לא לקבל את המשמעויות המילוליות או השטחיות של מה שנכתב בתורה. רבי שמעון הכיר הרבה אנשים חכמים שיכלו לכתוב מעשיות הרבה יותר מוצלחות מהסיפורים שמופיעים בתורה. התורה, מצהיר הזוהר, היא מפת הדרכים ומדריך השימוש שיש להשתמש בו במהלך מסענו בתהליך התיקון. אבל ספקות מתעוררים כאשר אנו פותחים את התורה, כמו רבים מאתנו, אם לא כולנו, ותוהים איפה אפשר למצוא בה את התשובות לבעיות היומיומיות המורכבות שלנו. התורה לא נראית כמדריך הוראות שימושי, מעשי או נגיש.
את התורה אפשר להשוות לשלטים הירוקים בכבישים המוארים בלילה על ידי פנסים. אם האור לא פועל בלילה, אז תמרורי הדרכים, למרות שהם נראים במשך היום, נשארים חבויים, ונוסע עייף יכול לצאת ביציאה הלא נכונה. התורה, בלי ההארה הנכונה של הקבלה, תישאר חסרת תועלת, שלט חשוך שאין בו כל שימוש לנוסעים בכביש.
על פני השטח, התורה אינה מספקת את המילוי שכולנו מצפים לו מלימודים רוחניים. נהפוך הוא, סתירות ופרדוקסים רבים ממלאים את דפיה. אבל נקודת המפנה התרחשה במאה שעברה.
אלפי שנים חלפו, ואף אחד לא חשב להתנגד לכוחות המוות או לישויות שגורמות לאירוע המשמעותי שנקרא מוות. כולנו הובלנו להאמין שמוות ומסים הם בלתי נמנעים. אבל שוב, מה יכול או צריך להנחות אותנו להאמין שהמוות אינו חוק אוניברסאלי השולט על כל הגשמיות? אחרי הכל, האם לא מזכירים לנו כל הזמן את העובדה שאין עליה עוררין שכדור הארץ מלא בבתי קברות?
הזוהר מצהיר שהנסיבות השונות שנראות כאילו הן גורמות מוות, כמו התקפת לב, סרטן, ושאר המחלות או הנסיבות, הן רק הונאות שנגרמות על ידי השטן כדי להטעות את האנושות להאמין שכל דבר, חוץ מהוא עצמו, אחראי למוות הבלתי נמנע שנוגע בכולנו. הסיבה היחידה למוות היא אך ורק מלאך המוות שחדר לחלל הגוף האנושי. כאשר השטן מורה באצבעו על מישהו או משהו, נשמעת כבר אזעקת המוות. כדי להחדיר את מודעות המוות בקרב האנושות, הוא משחק אתנו משחקים נוראים ומוזרים. ישנם זמנים שבהם הוא נסוג כדי להטעות אותנו להאמין שאנטיביוטיקה או תרופות וטיפולים אחרים הצילו את האדם ממוות מסוים, רק כדי לחזור מאוחר יותר.
האם אני מציע שנסגור את בתי החולים וניתן לאנשים פשוט למות בלי טיפול רפואי? האם אנו אמורים להסיק ממה שנאמר שאני מצדד בסילוק כל הממסד הרפואי? שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מן האמת. כוונתי היא להעלות את מודעות האנושות ולהראות שמציאות המוות, המגיעה במוקדם או במאוחר, היא רק אשליה.
נקודת פתיחה טובה להבין מדוע, מבחינת ראות קבלית, מוות יכול להיחשב אשלייתי ולכן אפשר להיפטר ממנו, נמצאת בכתובים. “ובלע המוות לנצח”, מצהיר ישעיהו בפרק כה’ פסוק ח’, ומציין בכך שבאיזו שהיא נקודה לאורך הדרך המוות יעלם לנצח.
כך אנו יכולים להתחיל להבין את הטרגדיה של המוות כמשהו שאין לו קביעות או נצחיות. בהתאם לכך, כמו כל התופעות האשלייתיות סביבנו, הוא בא והולך, מה שבעצם אומר שלמודעות שלנו יש יכולת להחזיר אירועים פיזיים אחורה למצב של סדר ושפע. יש אשליה ידועה הנקראת הגביע ההפיך.דרך אחת לראות את התמונה הזו היא להסתכל על הגביע הלבן כנגד הרקע השחור. אבל אם מסתכלים על השטח הלבן כעל הרקע ועל השטח השחור כעל הדמות, אפשר לראות פרופילים של שני פרצופים מביטים זה על זה.
מוזר ככל שזה נראה, אף אחד לא יכול לראות את שתי התמונות האלה בעת ובעונה אחת. אם ניקח את הפרדוקס הזה צעד נוסף קדימה, נבין שהבעיה שלנו עם אשליית הרקע והתמונה היא הרבה יותר עמוקה מאשר היכולת המוגבלת של השכל שלנו לעבד מידע חזותי. אנו מבינים את חוסר השליטה שלנו על המוח המודע. למרות כל המאמצים המתואמים והמרוכזים, אנו בדרך כלל מאבדים את המיקוד שלנו על היבט אחד של התמונה ונודדים לשני. בהקשר הזה אנו יכולים להתייחס עכשיו לרעיון המוות. מנקודת ראות קבלית, מוות הוא אשליה. הזוהר קובע שמשה ויעקב אבינו לא מתו. זה למרות ההצהרה השטחית של התורה עצמה שהדמויות האלה אכן מתו.
האופן שבו מתאר הזוהר את מותם הוא שהאנשים שהיו בקשר עם משה ויעקב לא יכלו יותר לתפוס את נוכחותם באופן מודע או לשמוע אותם מדברים. זה לכשעצמו אינו קובע את קיום או אי הקיום של אנשים שהלכו לעולמם. העידן החדש של הפיסיקה כבר קבע את קיום “חוסר הודאות”; העיקרון הזה יכול להיות מיושם היטב על רעיון המוות.
ועתה הבה נבדוק את רעיון המוות עצמו. מאיפה הוא בא, מתי והיכן הוא התחיל? קין רצח את הבל, אומרת התורה. אבל, איך ידע קין על תופעת המוות, מכיוון שלא ראה מוות קודם לכן? על פי התורה, אף אחד לא מת עד לאותו רגע.
אם נחזור לבראשית פרק ב’ פסוק יז’, כאשר כוח האור אומר לאדם:”ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות”, אנו יודעים מהסיפור המקראי שכאשר אדם אכל מעץ הדעת, הוא לא מת. העובדה הזו סותרת לכאורה את ההצהרה המקורית של כוח האור לאדם. הפירוש של מה שהתרחש באמת מסופק על ידי הזוהר. לאדם נאמר שכאשר יאכל – יתחבר – למודעות עץ הדעת, לאשליה שבה הנפטר לא נוכח יותר הופכת למציאות זמנית. המודעות שהשטן כפה על אדם הייתה ש-99% מהאדם מתים כאשר האחוז האחד של הבשר פתאום מפסיק להופיע.
אבל אנו מבינים עכשיו, וזה מוכח מדעית, שבדומה למה שמתרחש עם אשליית דמויות הרקע שבתמונה, אנו יכולים באמצעות רצון ומודעות לשלוט על המציאות הפיזית בכל כוון שנבחר. מי אומר שהמודעות שלנו לא יכולה לחזור לאחור אל המציאות הפיזית של הנפטר, למצב הקודם שבו היה בחיים? למעשה, הבעיה שלנו עם רעיון חיי הנצח היא שאנו כל כך רגילים לחשוב רק במונחים ליניאריים. זה אומר שאם נוכל למקם במודעות שלנו שאנו רוצים להחזיר את המציאות הפיזית של אדם שמת עכשיו אל מצבו הקודם שבו היה בחיים ובתנועה, אין שום דבר במדע שיכול להוכיח באופן בלתי משמעי שזה בלתי אפשרי. אני יודע, המדע יכול להצביע על הרבה בתי קברות ולומר: “הנה כל ההוכחות שאנחנו צריכים.” אבל, למרות העובדה שיש אבנים ומונומנטים שזועקים שבני אדם מתים, אני, למשל, לא מתרשם מהמצבות האלה. יכול להיות שכל האבנים האלה אומרות או מזכירות לנו שהאדם השוכב מתחתן אינו נראה לנו עוד, או אינו מתקשר אתנו.
מדע הרפואה אומר לנו שכל תא בגוף האדם מתחדש בערך כל שבע שנים… עובדה שרומזת שיש לנו מזרקת נעורים מולדת המבטיחה שנישאר צעירים לנצח וחופשיים ממחלות וממוות פיזי. אבל מסיבה כל שהיא, פוליסת הביטוח המקיפה הזו לא מגיעה עם הגוף שיש לנו כאן. כמו כל דבר בעולמו של מרפי, אנו נתונים לאנתרופיה. אבל אנו לא חייבים להיות.
תאים ש”מתים” לא מפסיקים להתקיים. המבנה האטומי שלהם נשאר ללא שינוי מהותי במצבם הבלתי ממוין. לפני שתא נעשה לב או ריאה, הוא היה במצב בלתי ממוין. אנו לא יכולים לדעת את ההבדל בין שני התאים. התאים נעשים ממוינים ללב או כבד, בהתאם למבנה הדי.אן.אי המטפיזי הבלתי נראה שלהם. כאשר לב או כבד נעשים חולים, או כאשר אבר נקטע, מדוע האדם אינו יכול פשוט לגדל אבר או גפה חדשים? הדי.אן.אי שיצר אותו מלכתחילה עדיין נמצא שם; מדוע האדם לא יכול פשוט לקרוא לו לחזור על תהליך היצירה המקורי? התשובה היא כמובן שאנחנו כן יכולים, אם נהיה מחוברים נכון לתהליך ההתחדשות.
ציפורניים גזוזות ושיער קצוץ גדלים במהירות, אם כן מדוע הרופאים המשתילים איברים ויצרני ידיים או רגליים תותבות מנהלים עדיין עסקים משגשגים?
בתוך המקובלים יש כוח לשלוט על התהליך היצירתי ולתמרן אותו, אפילו להפוך אותו אם הנסיבות דורשות שישות חומרית כלשהי, כמו גידול סרטני או טרגדיה הורסת חיים, תוחזר ממצב של “עץ” למצב של “זרע”, ממצב ממוין למצב בלתי ממוין, כדי שתוכל להיות מסולקת מהעולם הפיזי.
בלי הנחיות מתאימות, האנושות נועדה להיות נשלטת בידי יקום כאוטי שנתון לחוקי האנתרופיה. רובנו מבלים את חיינו בדילוג בין הצדדים הטובים לבין הצדדים הרעים של מציאות עץ הדעת כשברגע אחד אנו לוקחים לעצמנו ובמשנהו חולקים עם אחרים, והמעשים האלה בסופו של דבר פשוט מתישים אותנו.
הקבלה מספקת את השיטה שבה אנו יכולים לחיות במציאות עץ החיים; שבה ריקבון והתפוררות לא יכולים להיות חלק מחיינו. אם נהיה לגמרי במציאות עץ החיים, כל החומר הפיזי כולל זה המרכיב את הגוף שלנו, לעולם לא יירקב ואפילו לא ימות, תופעה שבמציאות עץ הדעת פשוט לא יכולה להתרחש.
אי אפשר לדבר על מציאות עץ הדעת בלי להזכיר את הנחש שהוביל את חווה אל “הפרי האסור” בסיפור גן העדן. הנחש של בראשית עדיין נמצא שם, ובעוד האויב חסר הפשרות הזה של האנושות אינו יכול להיכנס אל עץ החיים, הוא עדיין מציק לנו ומטריד אותנו כל הדרך אל עץ החיים. הוא יושב שם עם טייפ ואזניות במרתף הקוסמי החשוך שלו, מקליט ומאזין לכל קווי הטלפון שביקום, מודע הרבה לפנינו לכל מה שיבוא אל כל אחת ואחד מאתנו דרך הערוצים המטפיזיים.
למען האמת, האנשים היחידים שהמוות יכול “להרוג” הם אלה שאינם יכולים להתחבר למציאות עץ החיים מכיוון שהם דוחים את כוח האור. בואו נאמר זאת בקול רם וברור: מי ששולט בקבלה לא צריך למות, מפני ש-99% ממה שאנו, כוח האור, הוא נצחי.
מרפי, הנוכל התמידי, הוא זה שמלביש את המוות בבגדי הטרור, מצייר תמונה כוזבת של מלאך המוות כשלד עם חרמש בגודל של דחפור בידו הצנומה. מרפי לוחש שמוות הוא סופיות בלתי נמנעת ואפלה… מסדרון חשוך בדרך למטה שכולנו חייבים ללכת בו ולא לחזור. וכתמיד, מרפי הוא שקרן.
בואו ונתבונן בקטע די מסובך מתוך הזוהר העוסק במוות שלא התרחש מעולם… מותו של יעקב, השלישי והגדול ביותר מבין האבות המקראיים. מכיוון שהמסר של הטקסט חשוב כל כך, נצטט אותו כאן מילה במילה:
“בוא וראה, יעקב אחוז בעץ החיים, שאין בו מוות לעולם, שכל החיים נשתכללו באילן הזה, והוא נותן חיים לכל אלו שהם נאחזים בו, ומשום זה, יעקב לא מת. ומתי מת? הוא בשעה שכתוב, “ויאסוף רגליו אל המיטה” [בראשית מט’ לג’]. “המיטה” הוא כמו שאתה אומר “הנה מטתו שלשלמה”[שיר השירים ב’ ז’] שהיא המלכות. ומשום שבמיטה הזו כתוב “רגליה יורדות מוות” [משלי ה’ ה’], ועל כן “ויאסוף רגליו אל המיטה” כתוב, ואז “ויגווע ויאסף אל עמיו”. אבל כל עוד שהיה נאחז בעץ החיים, שהוא זעיר אנפין, לא מת. כי אין מיתה אלא מצד המלכות, כמבואר. ועשה הקדוש ברוך הוא את יעקב לבחיר האבות. זהו שכתוב, “יעקב אשר בחרתיך” [ישעיהו מא’ ח’]. [זוהר בראשית, פסוק צז’]
במלים פשוטות פירוש הקטע הזה הוא: יעקב עזב את הסביבה הפיזית שאנו קוראים לה מציאות רק כאשר בחר לעשות זאת, ול”מוות” אין לכך שום קשר. למעשה, הקטע בזוהר ממחיש פרדוקס מדהים: מוות קיים רק כדי להוכיח שהוא לא קיים, המוות שולל את עצמו.
הרבה לפני עזיבתו את המימד הפיזי, יעקב השיג את מודעות עץ החיים. קיין והבל לא. אבל מכיוון שגופו נשאר חי ותפקד בשני המימדים, הוא נראה כאן על ידי חברים ובני משפחתו הקרובים והרחוקים. אבל יש רק יציאה אחת מהעולם המוכר האשלייתי שלנו, והיא דרך דלת האשליה. לכן, כאשר יעקב החליט שהוא לא רוצה עוד קיום פיזי, הוא היה חייב “לגעת” בעץ הדעת, כמו אדם לפניו – מעשה שמתואר בכתובים במטפורה “ויאסוף רגליו אל המיטה” – כדי לעצור את פעימות הלב של הגוף שלא רצה יותר לשלוט בו. באותו רגע, אלה שהיו ליד מיטתו ראו מה שנראה כגוף חי הופך לגוויה, ולכן קברו אותו ללא כל ספק בבכי ובקינה גדולה.
לאלה שנשארו מאחור, במציאות עץ החיים, יעקב נעלם אל תוך הקבר. ליעקב, במציאות עץ החיים, אלה שנשארו מאחור היו אלה שנעלמו. מוות אינו שלד עטוף בתכריכים; מוות הוא דלת שדרכה אנו עוברים למציאות האמת. למרבה הצער, כשאנו משוכנעים שמוות הוא אמיתי, רובנו “נוגעים במיטה” מתוך מאמץ נואש, אם לא מוטעה, להמשיך “לחיות”.
כאשר מישהו מגיע ליצירת קשר עם כוח האור של מציאות עץ החיים, כאוס כבר אינו חלק מהנוף האנושי שלו. כאשר אנו מחוברים כך, אנו יכולים לדחות את המוות. יש לתופעה הזו עדות עכשווית שהתרחשה במלחמת העולם השנייה. כאשר הנאצים נכנסו לאוקראינה, אחד מענפי הספורט השטניים שלהם היה לחפור קברים של קדושים שהיו ידועים בנסים שעשו מעבר לטבע האנושי. לתדהמת החופרים, הגופות, שחלקן היו בנות יותר ממאתיים שנים, נמצאו שלמות לגמרי. החופרים נבהלו מאוד, החזירו את הגופות למקומם ושחזרו את הקברים. זו הייתה דוגמא ברורה לכך שכאשר מישהו מחובר למציאות עץ החיים כמו המקובלים הללו, אז מציאות האשליה של עץ הדעת נעשית מה שהיא אמורה באמת להיות, גשמיות שכפופה להתערבות ופלישה אנושית, להיות נשלטת ולהשתנות בניגוד לטבע הבסיסי שלה, ובכך ליצור כאוס ביקום.
הבנת המציאות הזו כפי שהיא דורשת שינוי יסודי של נקודת המבט האנושית הממוצעת ביחס לכאוס ולמוות, אבל כל מה שאנו חייבים לעשות כדי לסלק כאוס מחיינו הוא לשנות את המודעות שלנו. בשעה זו, בשחר עידן הדלי, אנו נגיע להבנה קולקטיבית שאין שום דבר שם בחוץ, שום דבר, כולל כל הפיסיקאליות האוניברסאלית, חוץ ממודעות. ברמה זו של הבנה, כאוס, בריאות לקויה, כישלונות כספיים וכל שאר הרשימה העגומה של חוקי מרפי יראו בדיוק כפי שהם… גילויים אשלייתיים של מוח ומודעות. בקצרה, הם רק יצירי דמיוננו, וכאשר זה יובן בקנה מידה גדול יותר, מרפי יצא לגמרי מהמשחק. במצב זה של מודעות, כל היקום יהיה מוכן לכוח האור וליכולת שלו להאיר אותנו ולהאיר את המסדרונות האפלים של חיינו.
אין שום דבר מדהים בתחיית המתים. המציאות הזו כבר מושרשת ומבוססת ביקום שבו ריקבון אינו קיים. במציאות עץ החיים, אנתרופיה וריקבון לא קיימים. מה שבאמת מדהים הם השינויים שמדע הפיזיקה עבר מאז ייסוד המרכז לקבלה על ידי רבי יהודה אשלג בשנת 1922. השינויים האלה התחילו בוועידה המשמעותית ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה והמדע, וועידת קופנהגן בדנמרק בשנת 1927, שבה נשלף השטיח מתחת לבסיס הפיזיקה המסורתית והדרכים הקונבנציונליות שבהן ראו הפיזיקאים את היקום התהפכו על פיהן: שם התאחדו המדע והקבלה סוף סוף.
מה שנבע מועידת קופנהגן הייתה ההבנה שבטבע יש מקריות מולדת. זה השפיע על הופעת “פירוש העולמות המרובים”, הנקרא פירוש אוורט, על שמו של יו אוורט, שהציע אותו בשנת 1957. מקורו של מושג היקום המקביל כבר היה קיים בספר בראשית. המושג התבהר יותר באמצעות רב אשלג, שהידע שלו הוליד את רעיון היקום המקביל כמו גם הרבה מושגים מדעיים נוספים, שהחשוב בהם הוא נושאו של המאמר הזה.
ב-1927, פיזיקאי אחר בשם נילס בוהר סתם את הגולל על הרעיון הקלסי של אובייקטיביות בכך שהצהיר שהעולם הפיזי הוא אשליה. העולם האמיתי, הוא אמר, שוכן צעד אחד מעל ומעבר, במקום שבו כסא אינו כסא עד שאנו רואים אותו ומצהירים עליו ככזה. הוא לא קיים, הוא אמר, עד שאנו לא מכירים בקיומו. בן לילה, הפך הביטוי הנפוץ, “אם לא הייתי רואה את זה, לעולם לא הייתי מאמין בזה” לביטוי ההפוך לו: “אם לא הייתי מאמין בזה, לעולם לא הייתי יכול לראות את זה.”
לפני שנשקול כיצד ומדוע חיי נצח יכולים להיות מציאות בימינו, בואו ניזכר בקצרה בשתי תכונות ההכרחיות לביסוס מחודש של התופעה הזו. ראשית, אנו חייבים להשיג מצב נעלה של מודעות שנחוץ כדי להגיע למימד של מציאות עץ החיים. שנית, אנו חייבים להיות מודעים לשטן/מרפי ולתכסיסים המבצעיים שלהם אם אנו רוצים לזהות את מקור הכאוס שלנו ולסלק אותו מן השורש. האנושות הוטעתה לזהות ולעסוק רק בשורה המשנית, השולית והחיצונית של ההתקפה.
בדיוק מסיבה זו לא הצליחה האנושות לסלק כאב וסבל במשך 5757 שנים. אנו רדפנו אחרי מסכי העשן של השטן/מרפי כל השנים האלה, ולכן הוא הצליח לחמוק מכל סוגי ההתקפה על שיטות הפעולה ההרסניות והערמומיות שלו. השטן השתלט לגמרי על 4-6 אחוזים מהמודעות ההגיונית שלנו במשך אלפי שנים. כתוצאה מכך, לא הצלחנו להדוף את תוצאות ההתקפות שלו עלינו, שלבשו צורות של מחלות, כישלונות כלכליים וזעזועים חברתיים.
אבל זהו עידן הדלי. האנושות, בפעם הראשונה, צוידה בכלים הדרושים להילחם ולהשמיד את השטן/ מרפי בקווי ההגנה הקדמיים שלו, כדי לחדור לכוח המטפיזי הזה, שהוא אמיתי מאוד, אבל בלתי מזוהה, ונחוש לעשות את האנושות חסרת הגנה ומלאת ייאוש.
לא עוד נשב חסרי מעש כמו אווזים במטווח ונחכה לכך ש”מה שיכול להשתבש -שישתבש”. האנושות מוכנה עכשיו להתקפה מונעת נגד האויב המבעית שלנו, ואנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שבימינו נהיה עדים לחיסול מוחלט של כל כאוס ברחבי כל היקום.