חיי נצח חלק 2 / מאת: הרב ברג
בעקבות מאמרי הקודם על חיי נצח, היו תגובות הקוראים מעורבות מאוד. הן הכילו את כל גווני הקשת, מציפיות גדולות ועד לדחייה מוחלטת של הרעיון שחיי נצח אפשריים בכלל. חלק מהקוראים העלו התנגדות מטעמים כלכליים. לגמלאי ההווה יש מספיק קשיים לקיים את עצמם בגיל מבוגר מבלי לקחת בחשבון את המשאבים הכספיים הנחוצים לריפוי מצבים רפואיים קשים שבוודאי יתרחשו לאורך תקופה כה ארוכה.
יתרה מזו, ציינו הקוראים, עם חוסר הודאות הכלכלי וחוסר היציבות הקיצוני של השווקים הפיננסיים, הסיכויים שאדם יוכל לתכנן את חייו בהמשך ולחיות ביציבות כלכלית הם קלושים ביותר. בנוסף, העזרה הממשלתית לגמלאים נעלמת במהרה. אם כן, לאיזו תועלת יכולה האנושות לצפות מחיי נצח?
אחרים אמרו שאם אף אחד לעולם לא ימות ותינוקות ימשיכו להגיע לעולם, מהיכן יהיה מזון להאכיל את ביליוני האנשים שימשיכו לבוא? והדילמה הזו אפילו אינה כוללת את סיוט חוסר מי השתייה. הועלו גם שאלות לגבי תעסוקתם של מנהלי בתי הקברות ומוכרי הקברים כאשר המצב הזה יצא לפועל. נזק אפילו גדול יותר למושג חיי הנצח היא ההוכחה החותכת של קיום בתי קברות, בתי חולים, פשעים ובתי סוהר. איך אפשר להתחיל להעלות על הדעת רעיון מרחיק לכת כל כך כמו חיי נצח כאשר המודעות שלנו אינה קולטת, ולא מתוכנתת, לדמיין ולחזות חיים של אין סוף אפשרויות? הרעיון הזה מהפכני מדי לדמיונם של רבים: קשה להם להתמודד עם ההשלכות האדירות והעמוקות של רעיון חיי הנצח.
כל הרעיון הזה ידרוש קודם כל שיפוץ מהפכני של האופן בו המוחות שלנו קולטים דברים. נכון להיום, הפעילויות היום יומיות שלנו נשלטות לחלוטין על ידי הסביבה הפיזית החומרנית. אפילו תחזיות בעלות גוון של נבואה מבוססות לגמרי על מידע חומרני וזמין בקלות. חזאי מזג האוויר חוזים את מזג האוויר שלנו בהתבסס על מגמות קיימות בדפוסי מזג האוויר. אף חזאי של מזג האוויר מעולם לא הציג שום חזון נבואי כאשר סיפק את תחזית מזג האוויר. וברור שטעויות ושגיאות חייבות להתרחש, מכיוון שהעולם החומרי מסביבנו הוא אשלייתי ביותר. דפוסי מזג האוויר הפכפכים, ולרוע מזלם של אלה הזקוקים לידע אמין של תחזית מזג האוויר ביום המחרת, התחזית לעתים קרובות אינה מדויקת. חוסר הודאות הזה אינו מוגבל רק למזג האוויר.
לומר משהו על העתיד זה להסתכן לומר דברים חסרי חשיבות, או גרוע מזה, להסתכן לומר דברים שיתבדו לאחר מכן. לכולנו יש 20/20 ראייה שלאחר המעשה. אבל כדי לנבא את העתיד נדרשות יכולות שאין לנו. או שמא יש לנו?
על פי המדע, הטבע בלתי צפוי מיסודו. לכן למדע הפיסיקה אין שום ברירה אלא להמשיך במסלול של הסתברויות.
אבל נקודת הראות שלנו על המציאות הפיזית עוברת עכשיו שינויים דרמטיים מאוד. לאחר חטא אדם הראשון, כולנו נעשינו כפופים לשליטת המימד הפיזי. המצב האשלייתי הזה שמר את האנושות חנוקה ונעולה עד היום. רק במאה העשרים התחילו התפיסות המוטעות שלנו ביחס לעולם הפיזי לעשות תפנית לקראת שינוי ותיקון. לכן אפשר לתת כמה תשובות ותובנות לשאלות שהועלו על ידי הקוראים, אבל אני חושש שהתשובות של הזוהר לא תהיינה מובנות בבהירות לאלה שעדיין נצמדים לתפיסות הארכאיות של העולם הפיזי כפי שהוא מגלה את עצמו, שלא לדבר על מושגי חיי הנצח שאין להם ראיות מוצקות לקיומם.
לפני שאעז להתמודד עם המשימה האדירה של הבהרת הטבע האשלייתי של המציאות וחיי התמותה, הייתי רוצה להביא לתשומת לבם של הקוראים את פרדוקס הסבא של המדע. אנו לא צריכים להיות מודאגים בשל הקושי להבין לאשורה את התיאוריה שמאחורי הפרדוקס. מה שחשוב זו המסקנה, שסותרת כל היגיון.
רק לאחרונה הודו בנימוס כמה מדענים מהזרם המרכזי כי מסע בזמן, שהיה פעם נחלתו הבלעדית של המדע הבדיוני, אפשרי לפחות בתיאוריה. אבל תכנון מסע בזמן אינו בא בחשבון לעת עתה. למדענים יש יותר מדי בעיות בניסיונותיהם לפתור את הסטיות שבתיאוריות המסע בזמן. נקודת המפתח בתקופתנו היא שהפיזיקאים לא מצאו בחוקי הפיזיקה שום דבר שיכול לשלול מסע בזמן.
המדענים אומרים לנו שאם היינו יכולים לנסוע במהירות האור, הזמן היה למעשה ממשיך אל העבר. אסטרונאוט שנוסע במהירות האור יכול לזנק לעומק החלל ולחזור לפני שעזב. הזמן נעשה איטי יותר עבור עצם נע, כפי שנמדד על ידי משקיף נייח. על פי התיאוריה הזו, אם אחד מזוג תאומים זהים נוסע במהירות האור אל החלל החיצון, כאשר הוא חוזר, הוא ימצא ששעון ההזדקנות שלו הולך לאט יותר ושאחיו התאום הזדקן יותר ממנו. עד כמה שזה נשמע בלתי יאומן, אני יכול לראות את האנושות כולה רוכשת כרטיסים לחיים ארוכים יותר, אם לא לחיי נצח.
אפקט התרחבות הזמן הזה אושר על ידי ניסוי. שעונים אטומיים שנלקחו לטיסות סילון ארוכות פיגרו בחמישה ביליוני השנייה אחרי השעונים שעל פני כדור הארץ. בעוד הפיגור בזמן היה זעיר, עצם קיומו הראה למדען שלמהירות הסילון יש השפעה המאטה את השעון. בחלל החיצון, שבו כמוסות החלל שומרות על מהירות הקרובה למהירות האור, ההשפעה גדולה בהרבה.
רעיונות אלה חייבים להילקח בחשבון כאשר המדענים מדברים על זמן אלסטי שיכול להתכווץ או להתמתח, כמו גם על מקומות שבהם הזמן כבר לא קיים. למרות שצורות כאלה של זמן יכולות להיראות לרובנו כבלתי מתקבלות על הדעת, הן בכל זאת פותחות את הדלתות לתופעות יותר ויותר מוזרות, כולל עצירת תהליך ההזדקנות והשגת חיי נצח. נוסחאות מתמטיות מציעות שנסיעה בזמן בשני כוונים היא אפשרית, וזה אומר שבנסיעה במהירות האור אנו יכולים לחזור בזמן ולחזור לגיל הרבה יותר צעיר מאשר הגיל שלנו בהווה. איזו מחשבה נפלאה. אבל, אני כבר יכול לשמוע אתכם צועקים: “זה טוב מכדי להיות אמיתי!”
ובכן, החיסרון היחיד ברעיון הזה של מנהרת זמן ידוע כ”פרדוקס הסבא”. אבל בבקשה זכרו שמה שהמדע אינו יכול ליישב ולפתור ב”פרדוקס הסבא” אינו משנה או אינו משפיע על האמת הבסיסית המהותית שמנהרת זמן לשני הכוונים אינה רק אפשרית, אלא גם מציאותית.
מהו בעצם פרדוקס הסבא? אם נוסע במנהרת הזמן היה חוזר לעבר מספיק בזמן כדי למנוע את פגישת הסבים שלו וחתונתם, הוא לעולם לא היה נולד. אבל אם הוא לא היה נולד, הוא לא יכול היה להיות נוכח בנישואין של הסבים שלו, ולא יכול היה לחזור בזמן מלכתחילה. אם מנהרת זמן אפשרית, איך נימנע מהסתירה הזו? אבל הייתי רוצה לחזור ולומר שוב שהבעיה הזו שהמדען ניצב בפניה אינה משנה בשום אופן את המסקנה המדעית ביחס למנהרת זמן דו כיוונית, שאכן קיימת ויכולה להוביל לחיי נצח.
מבחינה קבלית, הבעיה הזו נידונה כבר בזוהר, אבל אני אתייחס לכך מאוחר יותר. אנו גם חייבים לקחת בחשבון עד כמה אחורה בזמן יכולה מכונת הזמן לקחת את הנוסע. כולנו ראינו סרטים כמו “בחזרה לעתיד” ואחרים שבהם מרשים המדע הבדיוני את הצופה במשהו שכולנו מקווים להשיג ולחוות. לצערנו, הרעיון הזה נשאר עדיין רק חלום. לעת עתה, המדענים יכולים לחשוב רק במונחים של התרחבות הזמן, או האטת הזמן. הרעיון הזה, כפי שצייני, כבר נבחן. אבל החזרת הזמן אחורה, זה כבר עניין אחר. אין שום סיכוי שנוכל לחזור לבקר את הדינוזאורים, למרות המסקנה המדעית שהתיאוריה הזו יכולה להיות אפשרית.
בואו נמשיך לחקור את התופעה הזו. ככל שנתוודע יותר לרעיונות כמו חיי נצח, מנהרת זמן, ושחזור ושכפול גנטי של אברים קטועים, נוכל לרכוש מודעות גבוהה יותר ונוכל להעלות את רמת המודעות שלנו. בנוסף, ואולי גם משמעותי יותר, כפי שנלמד מאוחר יותר, מצב המודעות שלנו קובע את המציאות שלנו. אם נדחה את אפשרויות חיי הנצח, אז נמנע את הופעתם.
אבל הדברים נעשים קצת יותר מסובכים כאשר מישהו שחזר בזמן נמצא במצב בו הוא יכול להשפיע על מישהו או אפילו על העבר שלו. איך יכול מישהו לחזור בזמן לעבר ולהשפיע על העתיד שלו באופן כזה שיוכל למנוע את המסע שלו בחזרה?
כדי להבהיר קצת יותר את המושגים המוזרים האלה, בואו ננסה את הדוגמא הזו. דמו לעצמכם שאתם נמצאים בטרמינל של חללית ב- 4:45 אחרי הצהרים, ועולים על החללית ב- 5:00 אחרי הצהרים, כדי לחזור זמן באמצעות מנהרת זמן. ב- 4:45 אחרי הצהרים החללית חוזרת מהטיסה שלה בזמן כדי שתוכלו לראות את עצמכם מגיעים לטרמינל. האם אתם יכולים עכשיו להחליט לא לעלות על הטיסה? אם כן, איך תוכלו לראות את עצמכם חוזרים ממנה?
כל הרעיון הזה הוא מעבר לתפיסת המוח ההגיוני שלנו. נסו להכפיל 9,437,261,519 ב- 3,897,214. זה יותר מדי בשבילנו. לשם כך אנו חייבים להשתמש במחשב, נכון? ובכן, מי יצר את המחשב אם לא אדם? אנו המקור, השורש של כל המחשבונים והמחשבים. ועם זאת אני עדיין שומע קולות מחאה: “זה בלתי אפשרי.” ובכן, זה יישאר בלתי אפשרי כל עוד נאמין שזה בלתי אפשרי.
מה שאני מנסה לומר הוא שהמוחות שלנו, מלידתנו דרך ילדותנו ולפעמים גם בגיל ההתבגרות שלנו, מתוכנתים באופן עקבי ומוחלט לחשוב כמו הסביבה הקרובה שלנו. אני עצמי זוכר את דרישת אמי שאשתה כף שמן דגים לפני ארוחת צהרים. בלוטות הטעם שלי ממש שנאו את השמן הזה. אבל, כפרס, היא הציעה לי לאחר מכן שוקולד טעים, ובכך לסלק את הטעם הנורא של השמן ממוחי. זה והרגלים אחרים נוצרו על ידי חזרה הולכת ונשנית של “עשה ואל תעשה”, “צריך ולא צריך”. כשהמוחות שלנו מתוכנתים להתנגד לכל צורת התנהגות חדשה, הם מקובעים ושאננים. כל גירוי חיצוני שאינו מתאים לדרך החשיבה שלנו נתקל בהתנגדות או נדחה לחלוטין. רואי חשבון שפעם יכלו לחשב טורים ארוכים של מספרים גדולים עברו לחשב במחשבונים, והרגליהם הישנים נחשבים עכשיו לנסים.
מיצוב זה של המוחות שלנו הוא פרי עבודתו של חוק מרפי/שטן. הכוונה שלו היא למנוע מאתנו להיות מודעות/מוח כל יכולים. אנו נמצאים תחת התקפתו המתמדת. בין אם באופן מודע ובין אם לא, אנו נתונים לחסדיו, ולעולם לא נרוויח מזה. כוונתו היחידה היא לשמור אותנו בדיוק במקום בו אנו נמצאים ואז להמשיך בהפגזה מתמדת וחסרת רחמים של מחשבות. המחשבות האלה מפריעות לנו כאשר אנו רוצים ללכת לישון. כאשר אנו רוצים להירגע אחרי יום קשה, הוא לא מאפשר לנו את הלוקסוס של מוח שקט. הקרב סוער וזועם מדי; אין אף סימן של הקלה.
המצב הקשה הזה, אומר הזוהר, משכנע אותנו שאין לנו שום שליטה על המודעות שלנו, על הגוף שלנו ועל הגורל שלנו. אנו לא מצליחים להכיר באחריות שלנו על מה שמתרחש בחיינו. איבדנו, ולו באופן זמני, את המודעות שאנחנו הבורא. זה התרחש כאשר אדם אכל מהתפוח. מה? אנחנו הבורא? זה בלתי אפשרי. איך יכול להיות שאנו לא עושים מה שהבורא יכול לעשות? מדוע אנחנו מתים? הבורא לא מת. ומה לגבי כל הכאוס הזה שבחיינו? לבורא אין בעיות כאלה והוא גם לא סובל מהטרגדיות האיומות והבלתי הפיכות שמהן אנו סובלים, כמו איבוד תאי מוח, איבוד של אבר או כליה.
האם אנו שמחים 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע? כמובן שלא, אבל הבורא כן. אם אנחנו הבורא, מדוע אנו נאבקים כל חיינו כדי לגמור את החודש? אף פעם אין לנו מספיק. ואפילו אם אנו חיים את חיינו בנוחות כלכלית, מה קורה לאחר הפרישה, כשמגיעה הזקנה? האם הכסף יספיק? ומה הסיכויים שנישאר בריאים? לבורא אין דאגות כאלה.
ואז שוב כאשר אנו באמת זקנים ובני הזוג שהיו לצדנו 50, 60 שנה “מתים עלינו”, אנו נשארים לגמרי לבד. הבורא לא עובר חוויות טרגיות כאלה כי הבורא הוא נצחי. האם גם אנו? יתרה מזו, לבורא לעולם לא תהיה בעיה כזו, כי לבורא אין בת זוג. כמה טוב לבורא.
עכשיו אני שומע אתכם אומרים: באמת, תהיה הגיוני, זו טיפשות מוחלטת. מי אתה חושב שאני – טיפש גמור? תפסיק לנסות. זה לא יוביל אותך לשום מקום. חשיבה כזו מתאימה רק לאנשים חסרי אחריות, לא רציניים, או חולמים שבדיוק סיימו לקרוא ספר על מדע בדיוני. מה, אתה עיוור? אתה לא רואה את החיים סביבך? אולי אתה מסרב לראות, או מעולם לא חווית, את הכאוס של החיים האמיתיים. אני חושב/ת שאתה צריך להיות בבית חולים לחולי נפש – או שאתה פשוט צריך ללכת מכאן. מאיפה הבאת את הרעיונות המגוחכים האלה? “אנחנו בעצם הבורא”. לך מכאן! אל תטריד אותי עם השטויות שלך. בסדר, אם אתה הבורא, אז איך יכול להיות שאתה נעשה חולה?
אני קורא ושומע את המסרים שלכם חזק וברור. כל מה שאתם אומרים לי מתאים בדיוק לתפיסת המציאות הנוכחית של רוב האנשים. שום דבר לא השתנה מאז בריאת האדם. מדוע אני מציע בכלל שאנחנו הבורא? אם באמת היינו הבורא, הכאוס לא היה יכול לשלוט עלינו ביד רמה כפי שאנו רואים סביבנו.
כמה פעמים אמרתי לעצמי, “הפסק את השטויות האלה?” הרבה מחברי היקרים גם הם הטילו ספק ברעיונות האלה, ומצאו אותם מזעזעים או מקוממים. אולי אני צריך להפסיק ולשים לב למה שיש לאחרים לומר.
אבל אינני לבד עם ההצהרות העמוקות, המדהימות, המרחיקות לכת האלה. למעשה, זה לא הרעיון שלי בכלל. זה רעיון שקיים כבר הרבה מאוד זמן, למעשה, לפחות 3500 שנים. אני שוב שומע אתכם. מה? ואף אחד לא שמע על זה חוץ ממך? איפה ואיך קיבלת השראה ומסרים אלוקיים כאלה? ומדוע נבחרת להיות האחד שישמע סוג כזה של מידע?
מדוע נבחרת דווקא אתה מכל החכמים הגדולים של זמננו להיות מבשר ההצהרה הזו, “כולנו הבורא”? יתרה מזו, אם באמת “כולנו הבורא”, אז מדוע אנו חווים כזה כאוס שאף אדם אינו חופשי ממנו? אם אנו הבורא, מה שהוא בוודאי בלתי אפשרי, מדוע לא הצלחנו לסלק את המלחמות, את השואות ואת העינויים הברבריים בכל המדינות בכל רחבי העולם? בלתי אפשרי.
אני מתייחס לטיעונים האלה במלא כובד הראש. אבל התלמוד, הקבלה ולמעשה כל החכמים הצהירו בבירור ש”הנשמות הם חלק של הבורא.” כפי שרב אשלג, מייסד המרכז לקבלה, הצהיר, שהנשמה לבורא היא כמו סלע להר המקור שלו. ועכשיו הוא רק סלע, העומד בפני עצמו. אבל, הסלע מכיל בתוכו את כל מה שמכיל ההר, למרות שהוא מופרד ממנו.
המהות שלנו היא מהות אלוקית. יש לנו אותן תכונות, אפיונים וכוחות כמו לבורא. ועם זאת יש הבדל אחד בינינו ובין הבורא. אנו גם מורכבים ומזוהים עם כוח שנקרא “הרצון לקבל”, מאפיין שאינו קיים אצל הבורא, כי הבורא הוא ההתחלה, הכוח הבראשיתי שמאחורי כל הבריאה. לכן, ממי יקבל הבורא? וכאשר אין מצב של קבלה, לא יכולה להיות מודעות של רצון לקבל.
יש רק אקסיומה אחת בקבלה. כוח האור של הבורא הוא חובק כל וכולל כל. כתוצאה מכך לעולם לא יכולים להתקיים אצלו מצבים או סביבה של רצון לקבל. הבריאה, לכשעצמה, כוללת את הרצון לקבל, מכיוון שזו הייתה “מחשבת הבריאה”. הבורא חשב לתת, וכתוצאה מכך נוצרה התכונה המיוחדת, הרצון לקבל, הידועה גם בשם הקוד שלה, נשמה.
כאשר כמות אינסופית של נשמות הופיעה, הם קיבלו את השפע או המהות של הבורא, שהייתה המחשבה המקורית שלו לתת. ולכן אנו חלק מהבורא. יש לנו המהות שלו. יש לנו הכוח שלו לשלוט, ליצור ולבטא את כל היכולות הנפלאות שאנו מייחסים לבורא.
מהותו של הבורא נמצאת בכל הבריאה, כולל כל הממלכות התחתונות: חי, צומח ודומם. עד המאה העשרים נדרשה חקירה של בני אדם כדי לגלות שאפילו לממלכת הדומם יש ריקוד נפלא ודינמי של פעולות גומלין, השתלבויות של אטומים, שנמצאות כל הזמן בתנועה. נוכחות מהות הבורא נמצאת בכל מקום אם אתם רק יכולים למצוא אותה. הארי, רבי יצחק לוריא, היה תמיד הולך כשראשו כלפי מטה מחשש שידרוך על נמלה קטנה. הוא כתב הרבה על הצורך להיזהר לא להתעלל או להתנהג שלא כשורה כלפי כל דבר שנמצא בסביבתנו, מכיוון שידע והרגיש את נוכחות הבורא בכל הבריאה.
האנושות היא הנעלה מבין ארבע הממלכות, והיא ניחנה בזיקה הקרובה ביותר למהות הבורא. מה שחסר לאנושות ביחסים עם הבורא שלנו הוא אותו רעיון המחבר בין הסיבה לתוצאה. אבל, אנו צעד אחד רחוק מהבורא. אנו לא יכולים ליצור נשמות אחרות. אנו לא יכולים ליצור משהו מכלום. זה מה שברא הבורא באופן מקורי: נשמות [רצונות לקבל] משום מקום או משום דבר. אפילו תהליך שיבוט בעלי חיים נובע עדיין מתאים קיימים.
אנחנו יצירה של שני מרכיבים. האחד הוא מהות הבורא, או המחשבה או הרצון לתת, והשני, הכלי [נשמה], החדור/ה בתכונת הרצון לקבל. כדי להיות דמויי בורא אנו חייבים לחזור או לשנות את התכונה המיוחדת לנו של הרצון לקבל לתכונת המהות הבורא, כלומר לרצון לתת. עם מאמץ גדול ועבודה קשה ועקבית, אנו יכולים להשתנות להיות הבורא, עם גישה לכל הכוחות המדהימים שכבר כלולים בתוכנו, כלומר לכוחות שיש בהם מהות בורא.
בעולם הקיום המוכר לנו, תכונות ומהות הבורא שלנו תהיינה תמיד נסתרות. אנו יכולים להבחין ברמה רוחנית, בלתי חומרית בקיום מהות ונוכחות הבורא. ועם זאת, ברגע שאנו [הנשמות] נדחקנו מחוץ לאינסוף, שם הכל התחיל, כל זה השתנה.
באינסוף, מימד שבו אין סוף, אין התחלה, אין הפרדה ואין הגבלות, האיחוד בין תכונת האור של מהות הבורא עם הרצון לתת ובין המהות שנבראה עם רצון לקבל הוא תמיד ביחידה מעגלית אחת ובלתי נפרדת. הצירוף הנהדר הזה ממשיך עד עצם היום הזה ויימשך לנצח. לכן, המקובלים מתארים את המימד הזה כהמשכיות אינסופית אחת בלי שום אבחנות. גם לנו מוכר המושג “בלתי מובחן” או “בלתי ממוין”. תאי הגוף שלנו נחשבים לבלתי ממוינים עד שהם משנים את עצמם בהתאם לדרישות הדי.אן.אי [או הנשמה, אם תרצו] ונעשים, למשל, לחלק מהלב, ולכן, ממוינים ומובחנים.
בעוד התאים הנפרדים עדיין דומים למהות המקורית שלהם, בכל זאת הם מסווגים כמובחנים וממוינים מפני שהם נעשו מוגבלים בהתאם לטבע ואופי המיקום שלהם. יש הבדל גדול בין השניים. האינסופי לעולם אינו עובר שום שינוי, הוא רק נע מזירה אחת לאחרת. רק הכלים הנוספים שנבעו מהכלי המקורי או ההיבט המקורי של הרצון לתת יצרו את הרושם שהאור או כוח האור עבר איזה שהוא שינוי. אפשר להשוות את התופעה הזו למה שמתרחש בנורת חשמל המכוסה בכיסוי לבן דק, כאשר אנו מוסיפים לה כיסוי לבן עבה יותר ועוד כיסוי עבה יותר ואז ממשיכים לעטוף את הנורה בבד בצבעים שונים , מהבהיר ביותר ועד לכהה ביותר. אנו מתייחסים לאור הנורה באופן תת מודע כאל אור שפחת, אבל במחשבה שנייה, כשמתבוננים במה שבאמת התרחש, אנו פתאום מבינים שהשינויים שבהם אנו מבחינים לא נובעים מנורת החשמל, אלא מאשליית הבדים או המסכים.
רב אשלג מזהיר שאנו לעולם לא יכולים לשער שהבורא מגלה את עצמו. כאשר הכתבים מתייחסים לבורא, ההנחה צריכה להיות שהם מתייחסים לנביעה מהבורא. כוח האור עובר שינויים בדרך ההאצלה שלו. הוא נעשה סמיך וצפוף יותר ויותר עד לעולם האפל שלנו. איך כל זה התרחש מוסבר בפירוט רב יותר במאמרים אחרים. רעיון השלבים השונים של כוח האור ושל הכתובים מתייחס אך ורק לנביעת האור, לא לאור עצמו.
לכן, האינסוף אינו מקושר עם המילה “עולם” שפירושה העלם או הסתרה. הקונוטציות האלה מתייחסות רק לנביעות של כוח האור, אבל לעולם לא לבורא עצמו, או לאינסוף, שבו אין שום העלם או הסתרה. ברמת הקיום שלנו, בתוספת להסתרת כוח האור, התהווה כוח נוסף, כוח שטני טהור המכונה יריב [או שטן], כוח שקיים בו זמנית לצד כוח האור. זה כתוב בספר “בראשית” בביטוי “עץ הדעת טוב ורע”. כאשר כוח האור חופשי מכל קשר עם הכוחות השחורים או השטניים, אז נעשה חיבור עם כוח האור, ומצב זה של קיום מתואר בכתובים כ”עץ החיים”.
אני כמעט בטוח כי את הנזכר לעיל לא קשה להבין. עכשיו אנו יכולים גם להבין מדוע אנו במהותנו “הבורא עצמו”. המציאות הזו היא המניע היחיד לכל פעילות או תנועה. אבל, כוח האור יכול לעבור לצד השני, וההשתקעות או המעורבות המוגזמת שלנו במודעות ופעילות שלילית מייצרת הזנה גוברת והולכת לכוחות השטן, ובסופו של דבר הם משתלטים ומתגלים כמוות.
מהות השטן מתבטאת במלואה ברצון לקבל לעצמו בלבד. בין אם הוא ניזון מלב האדם, כתא מודע או תא הורס חיים, נראה שאין דרך לעצור את השטן עד שהוא משיג את משאלתו המוחלטת, את קילו הבשר או התמותה האחרון. האנושות נכנעת כבר אלפי שנים לתרחיש הסופי הזה של השטן. אבל עכשיו אנו לומדים איך להשיב מלחמה שערה.
האם עדיין יש בתוכי חלק מהשאלות המקוריות ששאלתי? אני מאמין שאפילו כאשר אנו מזהים שאנו אלוהיים, אנו בוודאי יכולים עדיין להאמין שהבורא יכול ועושה נסים והרבה דברים נעלים אחרים כאשר עולה הצורך בכך, כמו לדאוג לשנות הפרישה שלנו או שיהיה לנו מספיק אוכל להמשיך לחיות. ואולי, למען הסדר הטוב, הבורא יוודא שלעולם לא נהיה חולים.
אם אתם זוכרים, בתחילת המאמר העליתי את השאלה האם אנו יכולים להעלות את המודעות שלנו לאמונה שאנו יכולים להכות בשטן בחזרה ולסלק את כוח התמותה של השטן. עכשיו אני מעמיד את הקורא בפני כאב ראש נוסף כשאני מוסיף למודעות הממוחשבת שלנו את הרעיון שאנחנו הבורא.
זה, חברי היקרים, בדיוק המקום שבו השטן תופס אותנו. כבר היינו שם. השטן הוא הונאה וזיוף כפי שהארי, רבי יצחק לוריא, הצהיר בפשטות כה רבה כשהתייחס לשותף שלנו בתאגיד עץ הדעת. השפעתו ושליטתו על כל שטח של היקום הזה קיימת רק בגלל שהוא בשליטה מוחלטת על המוחות והמודעות שלנו. אם הוא היה אי פעם מאבד את השליטה הזו, האויב הזה, שמעמיד פנים שהוא כל כך מפחיד, לא היה יכול יותר להתקיים. הוא בשום אופן לא יכול להתחרות בכוח האור, אם הוא מתעמת אתו פנים אל פנים.
הבעיה שלנו נעוצה בגישה התבוסתנית שאנו שומרים בתוך המודעות שלנו. האגואיסטיים ביותר שבתוכנו יודעים שיום אחד ניכנע בהכרח לכל הכישלונות שאנו קוראים או שומעים עליהם. זה בדיוק הפחד ששומר אותנו צפים, או חיים. אבל, מודעות שנחיה לנצח ולעולם לא נפסיד או ננצח אינה קיימת.
בוודאי שזה אינו קל. אבל אנחנו בעידן הדלי. סוג זה של מודעות משתהה כבר יותר מדי והזמן בשל עכשיו. המטרה בהישג יד. בלי המודעות של האנשים, אפילו משה רבנו לא יכול היה להשיג מה שאנו הולכים להגשים בזמננו.
השיטה כבר בידינו. המהפכה כבר בדרך.הגישה אל הידע כיצד להשיג חיי נצח ולשחרר מתוך כולנו את תכונת היותנו הבורא קיימת עכשיו וקלה להשגה, וכל מי שרוצה חיים מלאי שמחה וחופשיים מכאוס יכול לרכוש אותו.
אבל אל תטעו. השטן לא ינוח. הוא יאסוף לעצמו צבא של אנשים שיכולים ויבטאו את הצורה הגרועה ביותר של חוסר סובלנות ושנאה שהעולם עדיין לא חווה. זה מצבור הנשק החזק ביותר שלו. רבי הלל בטא כבר מזמן את כוח השנאה בתלמוד: “אל תעשה לחברך את ששנוא עליך, זו היא כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, צא ולמד.”
התלמוד לא יכול היה לבטא במונחים חזקים יותר את המכשול שמונע מהעולם ומהאנושות מלהשיג עולם מלא בשלום ובאור. בית המקדש הראשון והשני, שתמכו וסיפקו לאנשים את היכולת להתגבר סוף סוף על השטן והמון כוחותיו השליליים, נחרבו, אבל מאיזו סיבה, שואל התלמוד? “בגלל שנאת חינם”, מסכם התלמוד. האם האנושות השתנתה הרבה במשך 2000 השנים האחרונות? התשובה היא, מעט מאוד. זמן, פנים ומקומות השתנו. שנאה וחוסר סובלנות פחתו מעט, אם בכלל.
הזוהר והמלים שלו, התורה והלימודים שבה, משנים כל זאת. מיליוני אנשים שכבר מעורבים בלימוד הקבלה ובכל שאר צורות הרוחניות באופן כללי כבר משאירים את חותמם. השטן כבר לא יכול להחזיר את השעון אחורה.
בואו נתגייס לצבא הגדל והולך שסוף סוף מביס את השטן. הוא רק דימוי אשלייתי שמחכה שהאור ישתחרר. הוא יודע שזמנו כבר הגיע והוא לא ייכנע בקלות. אבל, אנו יודעים מניסיון החיים שלנו שלא משנה כמה חזק החושך שבחדר, ברגע שלוחצים על המתג והאור נדלק, החושך נעלם, ולעולם לא יחזור.