אני אם לבני נוער וכל הורה של מתבגרים מודע מאוד ל"מבט". הוא מופיע בכל פעם שאני מתחילה לחלוק קצת את הידע או את ההדרכה שלי והם פשוט לא שם. הם נלחמים קשה נגד ההנחיה בעלת הכוונות הטובות, מפני שהם מנסים לבסס את עצמאותם ואת האישיות הפרטית שלהם. זה תהליך מתמשך של הצורך באישור ושל הדחף לעצמאות.
מה שאני כן יודעת, הוא שלמרות שנראה שהם מתנגדים להנחיות ולדעות שלנו, הם שומעים כל מילה, ובכל זאת, מה שהוריהם אומרים משפיע עליהם עמוקות, ולא משנה עד כמה הם נראים חסרי עניין.
לפני שבוע הייתה לי פגישה, ואחת מהנשים בפגישה הזו, לאחר קריירה מצליחה כמפיקה, הקימה חברה חדשה. היא נתנה לנו מוצר של החברה החדשה שלה. כשהיא דיברה, היא הזכירה כיצד השקיעה עבודה רבה כל כך במוצר הזה והייתה נרגשת מאוד שהוא יושק סוף סוף. בעוד היא מדברת על החברה, היא הוסיפה שההורים שלה אמרו, 'ובכן, הגיע הזמן', לאחר שעבדה על העסק הזה כל כך הרבה זמן. כשאמרה זאת, הבחנתי שלחייה האדימו. זה גרם לי לחשוב, שלא משנה בני כמה אנחנו או עד כמה אנחנו עצמאיים ומצליחים, תמיד אכפת לנו באופן עמוק ביותר מה ההורים שלנו חושבים.
כל העניין כאן מסתכם, בסופו של דבר, בצורך בקבלה ובאישור. זה אחד הרצונות האנושיים הבסיסיים ביותר, להרגיש מוערכים ומקובלים. המקום הראשון בו אנו לומדים לחפש את האישור הזה הוא מההורים או מהמטפלים שלנו. כילדים קטנים, אישור וקבלה פירושם הישרדות. מכיוון שאנו זקוקים להורים שלנו כדי שימלאו את הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו, האישור שלהם נעשה חיוני כמזון ומים. הרצון הזה הוא ראשוני, אבל גם רגשי. החיבור כל כך חזק, שאפילו כאשר אנו גדלים ומתחילים לספק לעצמנו את צרכינו, הצורך הזה בקבלה ובאישור מההורים שלנו נשאר חזק באותה מידה.
הצרה היא, עם זאת, שהחיפוש והקבלה של האישור הזה חוסם אותנו מחיפוש מידע חדש. מבחינה קבלית, כאשר אנו מחפשים אישור מחוץ לעצמנו אנו חוסמים את עצמנו מפני האור. אנו לא לומדים לחזק את החכמה הפנימית שלנו, וכשאנו מנסים לאשש את עצמנו מבחוץ, אנו מתנתקים מהבורא. כהורים, אם אנו מאששים יותר מדי את הילדים שלנו, אנו למעשה מעכבים את הגדילה שלהם, במקום לעזור לה. הם עלולים להיות תלויים יותר מדי באישור שלנו במקום לגלות את המתנות האישיות שלהם ואת החוזק הפנימי שלהם.
זה יוצר חוויה מעניינת גם עבור ההורה וגם עבור הילד. למרבה המזל, הדינאמיקה הזו נחלשת עם הזמן וכשהילדים גדלים לבוגרים צעירים הם מתחילים את תהליך העצמאות שלהם. הם רוצים לברוא את עצמם מחוץ לדימוי של הוריהם ולהתחיל לסמוך פחות ופחות על אישור ההורים… אבל עדיין רוצים באישור ובקבלה.
לכן, אנו, כהורים, חייבים להישאר מעורבים בחיי הילדים שלנו, למרות שהתפקידים מתחילים להשתנות ולהתפתח. באשר לי, אני רואה את תפקידי כהורה בכך שאני נותנת להם מקום לחלוק את מחשבותיהם ומקשיבה להם באופן פעיל. אני מאפשרת להם להרגיש נשמעים ומקובלים ואז עובדת אתם כדי להביא אותם למקום שבו הם צריכים להיות – במקום אולי להיות במקום שבו הם חושבים שהם צריכים להיות.
ובעוד זה רחוק מלהיות סיכום מקיף על הורות, הנה כמה דברים שאני חושבת שחשוב לזכור:
– האם ההורות שלכם מבוססת על מה שהילדים שלכם צריכים, או על משהו שאתם מנסים לשכך ולהרגיע בתוך עצמכם? אולי אתם הורים עובדים ומרגישים אשמה על הזמן שאתם משקיעים מחוץ לבית.
– כהורים, האם אנו מודעים ב- 100% מדוע אנו משבחים או מבקרים את ילדינו למרות שלא מגיע להם? אולי כשאנו אומרים להם כמה הם נפלאים ומוכשרים, או להפך, כשאנו ביקורתיים יותר מדי, חלק מההורים מנסים להרגיע את החרדות שלהם. זה מגיע בסופו של דבר מחוסר הביטחון שלהם ואין זה סוג ההורות שהילד צריך.
– האם אתם מנסים לשלוט בהם? אולי אתם מנסים להציל את ילדכם מכישלון או פוחדים שהוא יחליט החלטות שגויות. כאשר מדובר בכישלון, טובת הילד היא לחוות כישלון בתנאים שלו וללמוד מהכישלון הזה את השיעורים שהוא צריך ללמוד. אחרי ככלות הכל, מהכישלון נובעות ההצלחות הגדולות ביותר שלנו.
טפחו את הילדים שלכם כפי שהם, ולא כפי שאתם רוצים שיהיו. אני מאמינה שהילדים שלנו אינם באמת הילדים שלנו, במובן הבעלות של המילה. אנו נמצאים כאן רק כדי לעזור להדריך אותם לגלות את המטרות שלהם. הילדים שלכם רואים אתכם, אינכם צריכים ללמד אותם, מכיוון שאתם יכולים להוביל אותם בכך שתשמשו דוגמא. אני שואפת לחיות באופן שבו הילדים שלי יראו את הרצון והמניע שלי כל יום. זה אחד הלימודים החשובים ביותר שאני מראה להם. לימוד שלעולם לא אוכל ללמד אותם באופן מלא. הם ילמדו מכם בדרכים שלעולם לא תבינו או תשלטו עליהם לגמרי. אתם חייבים לשאוף ליצור סביבה שיש בה מערכת תמיכה שמכבדת ומאתגרת אותם להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם על פי דעתם. והגאווה, ההערצה והאישור יהיו בונוס יפה, במקום צורך.
הרב ברג דיבר על הרעיון שהורות חייבת להתחיל עם כוח התנגדות. הוא אמר שיש להפעיל כוח התנגדות כהורים, על הצורך לשבח או לבקר יתר על המידה. כאשר אנו מתנגדים לדחף להתערב כך, אתם מאפשרים לילד שלכם להיות האדם הנפלא שהוא אמור להיות. כאשר אנו כופים את עצמנו יתר על המידה, כאשר אנו חושבים שאנו יודעים מה נכון, כאשר אנו מחליטים בשבילם, אנו מונעים מהם המון אפשרויות שהיו זמינות להם.
ממחשבה לפעולה
שוחחו עם הילדים שלכם והבחינו מתי אתם מרגישים צורך להתערב. במקום לעשות זאת, הפעילו כוח התנגדות. אפשרו להם לספר לכם את הרגשות והמחשבות שלהם, בלי להציע אף עצה.
באהבה
מוניקה ברג