כמי שכותבת ומלמדת על מערכות יחסים, אני עדה לכוח וליופי של האהבה בכל צורותיה.
חוויתי אותה עמוקות בחיי. אני מייעצת בענייני אהבה ועוזרת לאנשים למצוא, לטפח ולתקן אותה. אהבה היא אחת החוויות המדהימות ביותר שיש לנו בחיינו. אם תקדישו רגע לחשוב על אנשים שאתם אוהבים בחייכם, תתמלאו מיד בהערכה, אושר ושמחה. זוהי האנרגיה שעושה אותנו למי שאנו ולמי שאנו רוצים להיות, והסיכון היחיד שבא כתוצאה מלאהוב באופן עמוק ומלא כפי שאנו מסוגלים, הוא הכאב שבא כאשר אנו מאבדים אותה. הכאב הזה ידוע כצער.
צער הוא אינטנסיבי וחזק. אין שום רגש שמציף כמו צער, או יגון. הוא בהחלט יכול להתיק את נשמתך מקרבך. הוא עוצר אותנו ממש באמצע דרכנו ומשנה את נוף חיינו. באורח מעניין, כוח הצער שלנו נמצא תמיד ביחס ישיר לעוצמת האהבה שלנו. לפני שלוש שנים, איבדתי שניים מהאנשים החשובים ביותר בחיי, אנשים שהשפיעו מאוד על מי שאני. זה גרם לי לחשוב כיצד אנו חווים צער, ואם על ידי שינוי קטן בנקודת הראות, נוכל לשנות את החוויה הזו. קודם כל, זה גרם לי לחוות הכרת תודה עמוקה והערכה עמוקה לכך שהיו מלכתחילה חלקים כל כך בלתי נפרדים מחיי. אני מרגישה מבורכת.
האם תוכלו לראות את הצער שאתם מרגישים כעדות ליכולת האהבה הבלתי נדלית שלכם?
האם רגשות האובדן העמוקים מזכירים לכם עד כמה באמת יקרים חייכם וכל מי שנמצא בהם?
האם הכאב שאתם מרגישים יכול להפוך ליכולת גדולה יותר להיות נוכחים, להשתנות, ולחיות את החיים במלואם?
השאלות האלה לא נועדו להפחית מערך הצער או מאלה שאנו אבלים עליהם. כאשר אנו מאבדים מישהו קרוב, הכאב הוא ללא נשוא, ואפילו אם יש לנו ודאות שהנשמה ממשיכה הלאה, זה בשום אופן לא מפחית את עוצמת האבל שלנו. זה בלתי אפשרי – אם לא בלתי טבעי לחלוטין – לא להבחין, או להעמיד פנים שאיננו מבחינים, באובדן הפיזי של מישהו שאנו אוהבים. באופן זה, האבל הוא חלק חשוב וחיוני של הריפוי. אבל, אם האבל משתלט עלינו, נישאר תקועים בתוך הכאב ונשכח אודות הריפוי.
חיפוש הבנה עמוקה יותר של הצער שלנו יכול לעזור לנו להתרפא. הוא יכול להניע אותנו למסירות מחודשת לחיים, חיים מלאי הכרת תודה עמוקה יותר, מודעות נעלה יותר, ונדיבות גדולה יותר. וכך, משהו שפעם גרם לנו רק כאב לב וייסורים, יכול להיות משהו שגורם להשתנות ברמות הקדושות ביותר. במלים פשוטות, בכל פעם כשהצער מגיע, בכל צורה שהוא לובש, ניתנות לנו שתי אפשרויות. אנו יכולים להיות מוגדרים על ידי הכאב שלנו וכל הרגשות שהוא מעורר בנו כמו כעס ופחד, או שאנו יכולים לגדול ממנו. אנו יכולים לאפשר לאובדן שלנו לשנות אותנו.
סרטון של 2 דקות שיש בו ראיון עם מו גאודט, מנהל עסקי ראשי בגוגל ומחבר הספר Solve for Happy, הפך לאחרונה לויראלי. בסרטון הזה, הוא מציג את "האלגוריתם לאושר" שלו ומתאר אושר כפחות מ"מה שהחיים נותנים לנו" ויותר כ"כיצד אנו מרגישים לגבי מה שהחיים נותנים לנו." ההיפותזה הזו הועמדה למבחן עצום בחייו כאשר בנו בן ה-21 מת פתאום בניתוח שגרתי.
למרות שעבודתו עוסקת באושר, היא נולדה מצער. בסרטון הוא מתאר כיצד היכתה בו שוב ושוב השאלה האחת: "מה אני יכול עכשיו לעשות כדי להחזיר אותו?" והוא ממשיך ואומר "כל מה שיכולתי לעשות אי פעם, כולל לנעול את עצמי בחדר ולבכות עד סוף ימי, לא יוכל להחזיר אותו." הוא מבין שיש לו שתי ברירות: להיות מוגדר על ידי הצער שלו או ליצור נקודת ראות חדשה.
אם יכול היה להחזיר את בנו לחיים הוא היה מתמלא בתשוקה חסרת גבולות ליצור חיים של שמחה והזדמנויות בשבילו. מאחר ולא יכול היה, הוא נשבע לעשות עבור כל שאר בני משפחתו כל מה שרצה לעשות עבור בנו. הוא התכוון לעשות כל יום קצת יותר טוב, יותר קל, יותר מלא שמחה, עד סוף ימיו.
צער יכול לומר: "חיי נגמרו", אבל מימוש האמירה הזו תלוי רק בנו. רק בנו תלוי איך אנו רוצים בסופו של דבר לחוות את האבל שלנו.
בזוהר יש קטע שאומר שהשכינה, ההיבט הנקבי של אור הבורא, שהוא החלק שאנו אמורים לשמור על קשר קבוע אתו בחיינו, אינה נמצאת במקום שיש בו פגם, אלא רק במקום שיש בו שלמות. היא לא יכולה לשכון במקום שבו יש חוסר, וגם לא צער, אלא רק במקום מתוקן ושמח. הזוהר נותן את הדוגמא של יעקב שהופרד מבנו, יוסף, לאחר שנמכר לעבדות במצרים. כל השנים שבהם חי יעקב בנפרד מבנו, הוא היה שרוי בצער ובאבל. לכן, כל אותן שנים השכינה לא יכולה הייתה לשכון עליו.
אפילו יעקב, הגאון הרוחני הענק, לא יכול היה לחיות באור בעוד היה שרוי בצער. זה דומה לסיפור של של מו אוודט על מה שחווה כאשר איבד את בנו. אבל ברגע שאוודט הבין שיש לו בחירה, נוצר פתח. פתח שאיפשר את השמחה.
כאשר אנו מתאבלים על אובדן שנחווה לאחרונה, אנו לא רוצים להרגיש טוב יותר. חשבו על זמן קשה שחוויתם או שחווה חבר. האם אתם יכולים לזכור את ההתנגדות שהרגשתם כאשר ניסו לעודד אתכם? האם אתם יכולים להיזכר כיצד התנגדתם והדפתם את כל אלה שניסו לעזור לכם להרגיש קצת טוב יותר? הסיבה מאחורי ההתנגדות הזו היא ששחרור הוא הסוף האמיתי. אבל לפעמים אנו נצמדים מפני שאנו לא מרגישים שזה הוגן שהיקרים לנו נפטרו. אנו נלחמים כדי לקבל זאת.
אבל צער הוא תהליך נחוץ ובריא ונדרש זמן לעבד את האובדן. למעשה, במסורות רבות יש תהליכי אבל מיוחדים, כמו ישיבת השבעה במסורת היהודית. אולי לכן נדרש לי זמן רק כדי לכתוב את הבלוג הזה.
זה תהליך חשוב וחיוני, אבל אנו לא אמורים להתאבל לנצח. כדי להחזיר את עצמנו לאור אנו חייבים להשתחרר מהעצב. בדיוק כפי שמו גאוודט הבין, היצמדות לצער אינה מחזירה שום דבר או אף אחד לחיים, היא רק מונעת מאתנו להתקדם.
בין אם הצער הוא חלק מחייכם כיום או שאתם תומכים במישהו ששרוי בצער, זכרו שבכל רגע יש תמיד בחירה. למרות שאתם עלולים לכעוס על מי שדוחק בכם "לשחרר אותו" או "לחוות את השמחה של היום" , נסו לראות זאת כעצה טובה. ברכות לא יכולות לשכון במקום שיש בו צער. אפילו אם נראה פשוט רק להכיר בכך שיש לכם ברירה, תוכלו ליצור מקום לשמחה שאתם כל כך ראויים לה.
מהכוח אל הפועל
חשבו על צער שחוויתם בעבר. האם הצער הזה עדיין נמצא בכם באופן שמונע מכם להתקדם? האם בזכות הצער גיליתם משהו על עצמכם, אולי כוח או הערכה מחודשת?