יש אוסף של כמה לימודים מנשמה גדולה שחיה, ונספתה בשואה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה. אין בה לימוד על כל פרשה של שבוע; לכן, לא תמיד יש לי הזדמנות ללמוד ממנו. אבל "וישלח" היא אחת הפרשות שנמצאות באוסף הזה, ואני נרגש לשתף עמכם את הלימוד הזה.
רובנו מכירים את הסיפור; לאחר שחי יעקב שנים רבות עם חמו, לבן, הוא מקבל מסר מהבורא שהגיע הזמן לחזור לבית הוריו. בדרכו, הוא מגלה שאחיו, עשו, מגיע כדי לגרום לו נזק וכנראה להרוג אותו ואת משפחתו. וכך, פרשת וישלח מתחילה עם המשפט "וישלח יעקב מלאכים לפניו". לא לעתים קרובות אנו מוצאים את המינוח הזה – כלומר את המילה "מלאך" – בתורה. בין המפרשים יש דיון האם הוא שלח מלאכים ממש, או שמא המלאכים כאן פירושם שליחים או אנשים שיעקב שלח. רש"י, המקובל והפרשן הגדול, אומר שיעקב קרא למעשה למלאכים מהשמיים כדי שילכו לדבר עם צבאותיו של עשו שבאו להרוג אותו.
אנו יודעים שכל הסיפורים הללו אינם סיפורים היסטוריים, אלא סודות והבנות שאנו זקוקים להם כיום. לכן, מהו הסוד כאן? הלימוד הזה אומר שאנו יכולים להבין את הפסוק הזה ואת סוד שליחת המלאכים על ידי יעקב כמתייחס לעבודתנו הרוחנית. מהו רצונו המוחלט, הגדול ביותר, של הבורא מאתנו? מה באמת רוצה מאתנו ועבורנו אור הבורא? חלקנו עשויים לחשוב שזו עבודתנו הרוחנית, התפילות, התקשורות… אבל, הלימוד הזה אומר שלא; הדבר החשוב ביותר שהבורא רוצה מאתנו אינו עבודתנו הרוחנית שאותה אנו רואים כמעשים רוחניים, כלימוד, או כתקשורות. אלא, הבורא רוצה מאתנו ועבורנו את היכולת להעלות את הפיזיות.
המקובלים מדברים על כך לעתים קרובות. הנשמה לא חייבת לרדת אל העולם הפיזי כדי לעשות את העבודה הרוחנית ואת המעשים הרוחניים והתקשורות הרוחניות שיכולים להתרחש בעולמות העליונים, בין אם אלה תפילה, לימוד, ואפילו נתינה. המיקוד העיקרי של עבודתנו הרוחנית לא צריך להיות המעשים הרוחניים שיכולים להיעשות גם בעולמות העליונים, אלא להעלות את הפיזי; זה היתרון והתועלת שבשליחת הנשמה למטה אל הגוף הפיזי, אל העולם הפיזי.
אם כן, קודם כל, יש כאן הצהרה חשובה מאוד עבור כולנו שיש להבין: עיקר העבודה שלנו לא חייב להיות העבודה הרוחנית, התקשורות, הלימוד, התפילות, או אפילו מעשי נתינה, אלא התמקדות בהעלאת העולם הפיזי. כיצד לעשות זאת? על ידי החדרת אור הבורא בפיזיות של העולם הזה.
למשל, כאשר אדם אוכל, השאלה היא, מדוע הוא אוכל? אם הוא אוכל רק מפני שהוא רוצה ליהנות מהפיזיות של האכילה, זה סוג אחד של מודעות. הסוג השני של המודעות הוא: "אני אוכל את זה, או אני שותה זאת, או אני נהנה מזה, מהעולם הפיזי, כדי שתהיה לי יכולת גדולה יותר להתחבר לאור הבורא." כאשר אדם חי את חייו בדרך זו, כלומר שעם כל פעולה פיזית שהוא עושה, הוא מבין ומחדיר את המודעות שהסיבה לכך שהוא נהנה מהאוכל הזה, המשקה הזה, או המרחב הפיזי שהוא נמצא בו, היא לבקש שכל זה ייתן לו יכולת גדולה יותר, כוח ואושר גדולים יותר, כדי שיוכל להתחבר יותר לאור הבורא, וזוהי המטרה המוחלטת והעליונה של עבודתו הרוחנית.
ההבנה הזו, שמטרת עבודתנו הרוחנית אינה הרוחני, אלא היכולת להחדיר בכל הפיזיות את אור הבורא, יכולה להיות שינוי עבור חלק מאתנו. זו הסיבה לכך שבאנו לעולם הזה, מכיוון שאחרת – וחשוב להבין זאת – לא היה שום טעם להיותנו כאן, מכיוון שעבודה רוחנית יכולה להיעשות בעולם הרוחני. המטרה לכך שנשלחנו הנה למטה לעולם הזה היא שנוכל להחדיר את אור הבורא אל תוך הפיזי. אנו עושים זאת באמצעות מודעות. אנו עושים זאת באמצעות שימוש מודע של הפיזי וקבלה מודעת של הפיזי.
והוא מביא לימוד מתלמיד של הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש. מדי פעם יש בזוהר קטעים שיריים, שהם קשים מאוד להבנה. אחד מהם נמצא בתחילת פרשת "משפטים", בפסוק ט"ו. בפרשה הזו יש קטע שנקרא הסבא, שבו חכם גדול מגלה את סודות גלגולי הנשמות. הוא מדבר על העבודה של העולם הזה, ומסיים בפסוק שאומר שהעבודה שלנו היא להלביש את השכינה, או מה שאנו קוראים לו האימא שלנו, המגינה שלנו, עם דברים יפים "שאינם קיימים". זו מטרת העבודה שלנו, מגלה הסבא מפרשת משפטים: להלביש, לעורר ולהכין את הדברים היפים שאין להם קיום.
אם כן, המגיד ממזריטש מסביר את סוד הקטע הזה שבזוהר בכך שהוא אומר לנו שלעבודה הרוחנית יש קיום, אור ומהות; לזוהר יש מהות וקיום בין אם אנו נוגעים בו ובין אם לא. לתפילות יש מהות וקיום ואור בין אם אנו אומרים אותן ובין אם לא. אפילו למעשים של נתינה, מכיוון שהם מחוברים לאור הבורא, יש קיום נפרד ממה שאנו עושים אתם.
אבל מה שאין בו אור, או קיום רוחני, בלי ההחדרה שלנו, הוא כל מה שנמצא בעולם הפיזי. לכן, מטרת העבודה הרוחנית שלנו בעולם הזה היא לא הפעולות הרוחניות, אלא באמצעות המודעות הזו, להחדיר את אור הבורא אל הפיזיות, אל הגשמיות, של העולם הזה. לכן, כאשר אנו מבינים זאת, אנו מבינים שוב את השינוי באופן שעלינו להתמקד בו במשך היום שלנו. אנו לא יכולים לחשוב שמספיק שלמדנו, התחברנו, התפללנו, עשינו מדיטציה, או אפילו מעשים של נתינה; השאלה שאנו חייבים לשאול את עצמנו היא: "כמה פיזיות, כמה גשמיות העליתי היום? בכמה גשמיות השקעתי והחדרתי את אור הבורא?" כמה, כפי שאומר הסבא ממשפטים, דברים פיזיים לקחנו, שלא הייתה בהם השקעה גדולה של אור הבורא, והשקענו בהם, באמצעות המודעות שלנו, אור גדול של הבורא והעלינו אותם? זו חייבת להיות ההתמקדות האמתית של עבודתנו הרוחנית.
כאשר אנו עושים זאת, מתרחשים דברים נפלאים. אדם שממקד בכך את עבודתו, שרוב הזמן כאשר הוא אוכל, שותה או לוקח חלק בעולם הפיזי, מעלה את הגשמי, באמצעות המודעות שלו להתחבר עם אור הבורא, מתעלה לרמה של אדם צדיק.
אנשים טועים לחשוב לעתים קרובות שלהיות אדם רוחני וחיבור לאור הבורא באים מעשית עבודה רוחנית, אבל כפי שלמדנו זה עתה, לא זו הנקודה, מכיוון שכדי לעשות את העבודה הרוחנית אנו לא חייבים להיות בעולם הפיזי. אנו יכולים לעשות את כל העבודה הרוחנית בעולמות העליונים. יש רק סיבה אחת לכך שאנו נמצאים בעולם הפיזי, והמטרה העליונה והמוחלטת של העבודה שלנו היא להעלות כל מה שנמצא בעולם הפיזי – האוכל, השתייה, ההנאה, וכדומה. אם נעשה זאת באופן עקבי ומתמיד, אז בסופו של דבר נתעלה לרמה של אדם צדיק.
וזה סוד המשפט שמתחיל את פרשת "וישלח" – "וישלח יעקב מלאכים לפניו". יעקב חי את חייו עם ההבנה זו, עם המודעות הזו, ועם המיקוד הזה. בכל פעם כשאכל, בכל פעם ששתה, בכל פעם שבה נהנה מדברים גשמיים, הייתה לו המודעות של "אני משקיע בזה את אור הבורא, אני רוצה שההנאה הזו, האוכל הזה, הגשמיות הזו, הדבר הפיזי הזה, יתנו לי את היכולת להתחבר אפילו חזק יותר לאור הבורא." לכן, הוא העלה את הדברים האלה לרמה שנקראת "מלאכים", או ישויות רוחניות, דברים רוחניים. באמצעות העבודה הזו, הושקעו, הוחדרו ונבראו מלאכים אמתיים בתוך כל המהות הגשמית שלו.
יעקב חי את חייו תמיד תוך השקעת רוחניות בתוך הגשמיות. אנו לא צריכים להחדיר ברוחני את האור, מכיוון שברוחני יש כבר אור, בזוהר יש אור, בתפילות יש אור, אפילו בפעולות של נתינה יש אור ויש להן קיום. מה שאין בו אור והוא זקוק להחדרה של אור הבורא כדי שיינתן לו קיום וכדי שיתעלה, הוא הממד הגשמי. אנו חייבים לקחת את הפיזי, את הגשמי, ולהעלות אותו לחיבור עם אור הבורא, עם המודעות שדיברנו עליה כאן. משיח, קץ הכאב, הסבל והמוות, יבוא לא כאשר יותר אנשים יתפללו, ילמדו, או אפילו יעשו מעשים של נתינה. הוא יתרחש כאשר יותר ויותר אנשים יחיו עם המודעות הזו ויעלו את הגשמי.