לשבת ולקריאת פרשת "נשא" יש הרבה היבטים חשובים, אבל יש לימוד אחד שאני נלהב לשתף, מכיוון שהוא מתייחס לקטע בתורה שאני חושב שעבור רובנו הוא אזוטרי יחסית; זה קטע שפעמים רבות הוא נשאר בלתי מובן, אפילו ברמה המילולית והבסיסית ביותר.
חלק מהקריאה של פרשת "נשא" מתייחסת להקמת המשכן, המקום שממנו אמורים בני ישראל ושאר העולם לקבל את כל האור שלהם. כל בני ישראל של הזמן ההוא, חוץ מ-12 אנשים, לקחו חלק בבניית המשכן. 12 האנשים האלה היו 12 המנהיגים של כל אחד מ-12 השבטים. והם מבינים שהם יחמיצו את ההזדמנות להיות חלק מתהליך מדהים, ולכן הם חייבים לעשות משהו. לכן נאמר ש-12 המנהיגים התכנסו יחדיו, והביאו מנחה למשה, כדי שישתמש בה לעבודת המשכן.
משה אמר לכל שאר האנשים שלקחו חלק בבניית המשכן מה להביא, או מה לבנות; כל ההנחיות ניתנו לבני ישראל ישירות מהבורא באמצעות משה. וכולם מלאו אחר ההוראות. אבל 12 המנהיגים לא הלכו בעקבות משה. היה להם רעיון משלהם, שהיה להביא 6 מרכבות ו-12 שוורים שיובילו את המרכבות – 2 שוורים לכל מרכבה.
המשכן נבנה בשלמותו כאשר בני ישראל חנו במקום, אבל כאשר הם התכוונו לעזוב, היה צורך לפרק אותו, והתפקיד לשאת את חלקיו הוטל על הלוויים. לכן, הרעיון שעמד מאחורי המתנה של 12 מנהיגי השבטים היה לעזור ללוויים לשאת את חלקי המשכן בהליכה במדבר. כפי שאנו יכולים לתאר לעצמנו, קירות המשכן, ארון הקודש, השולחן וכו', היו כבדים מאוד, עשויים מעץ, כסף וזהב.
אבל משה אינו יודע מה לעשות כאשר 12 המנהיגים מביאים את המתנות האלה, מכיוון שהבורא לא אמר לו שהן נחוצות או חשובות, ולכן הוא אומר בסופו של דבר: "אני לא ביקשתי את זה, הבורא לא ביקש את זה, אני לא יכול לקבל את זה." אבל בפסוק הבא, משה מקבל פתאום מסר מהבורא. הבורא אומר למשה לקבל את שש המרכבות ואת שנים עשר השוורים, אבל עם אזהרה. הוא אומר שיש שלוש קבוצות של לוויים, שלושה חלקים של השבט – השושלות של גרשון, קהת ומררי, וכולם יחד אמורים לשאת חלקים שונים של המשכן כשהם הולכים במדבר.
אם כן, משה לוקח את שש המרכבות ואת שנים עשר השוורים ומחלק אותם בין הלוויים באופן כזה: שתי מרכבות וארבעה שוורים ניתנים לבני גרשון כדי לשאת חלק של המשכן, ושאר ארבע המרכבות ושמונת השוורים ניתנים לשתי הקבוצות האחרות, לבני מררי ולבני קהת. וזה אולי החלק החשוב ביותר של הפרשה הזו; משה, כך נראה, המונחה על ידי הבורא, אומר לקבוצת בני גרשון שהם יכולים לקבל שתי מרכבות וארבעה שוורים, ולקבוצת בני מררי, שהם יכולים לקבל ארבע מרכבות ושמונה שוורים. אלה שתי הקבוצות שנשאו את החלקים החיצוניים של המשכן, והבורא אמר שהם יכולים לקבל מרכבות כדי שעבודתם תהיה קלה יותר. אבל לקבוצה השלישית, קבוצת קהת, שנושאת את ארון הקודש ואת לוחות הברית, את השולחן ואת החלקים הפנימיים של המשכן, אומר הבורא שהם לא יכולים לקבל שוורים או מרכבות ושהעבודה שלהם תישאר קשה. המלים בהן משתמשת התורה כדי להסביר מדוע עושה זאת הבורא הן:"וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". כלומר, הבורא לא נתן להם מרכבות ושוורים כי עבודת הקודש מוטלת עליהם, והם חייבים לשאתה על כתפיהם.
אם כן, אנו רוצים להבין את סוד המרכבות, או הָעֲגָלוֹת, בלשון המקרא, ואת סוד הפסוק כולו, מה פירוש לשאת את ארון הקודש על כתפיהם? המקובלים מסבירים שהמרכבות היו מכוסות, וייצגו סוג מיוחד של אור, ברכות ונסים. זה סוג הנסים שמתרחשים בתחומי ממד הטבע. למרות שבלתי אפשרי שלשוורים ולמרכבות יהיה הכוח לשאת את חלקי המשכן האלה, אנשים עדיין יכולים להתבונן בנס הזה ולומר שהוא עדיין הגיוני באופן יחסי.
סוגים כאלה של נסים – הסוג המסוים של האור והברכות שקיימים בתוך מגבלות הטבע – הם המקום שבו רובנו חיים. כן, אנו מבינים את חשיבות העבודה הרוחנית, כן, אנו מבינים את אור הבורא, אבל אנו מבקשים שהוא יתממש בדרכים טבעיות, וזה סוד המודעות של המרכבות.
אבל מהי המודעות השנייה, של בני קהת? ארון הקודש מייצג רמה גבוהה יותר של מודעות. אין שום דרך אפשרית שבה בן אדם יוכל לשאת את משקל ארון הקודש, את השולחן, או המנורה, שהם היבטי המשכן המייצגים את החיבור הישיר ביותר אל אור הבורא. אבל כפי שנאמר בזוהר, ובכתבי המקובלים, הם שמו את הדברים האלה על כתפיהם ופתאום נעשו הדברים האלה לקלים יותר. ולמרות שמבחוץ נראה כאילו שהם סוחבים את הדברים, הרי שלמעשה הדברים הרימו אותם מעל פני האדמה; הם עפו במדבר עם ארון הקודש. זוהי המודעות של ארון הקודש. ארון הקודש מייצג מודעות של נסים שאינם בתחום מגבלות הטבע.
קבוצת בני קהת חייבת הייתה להיות ברמת מודעות כזו שבה הם ידעו שהם לא יכולים לבקש עזרה למשוך נסים, מכיוון שזה אפילו לא היה נס. זה היה מעבר לנסים. זה היה משהו שהם אפילו לא יכלו להבין. בני קהת חיו בממד שלא היה מוגבל על ידי חוקי הטבע. רוב בני ישראל במדבר לא היו במודעות או באפשרות הזו, ואפשר להבין מדוע. המודעות הזו אינה בתחומי אחד הרצונות שמישהו רוצה שיתממש. המודעות הזו היא משהו שאין לנו; כי אם היה לנו, היינו עפים.
אם כן, מה אנו חייבים לעשות כדי לקבל את המודעות הזו? שום דבר. אין שום דבר שאדם יכול לעשות כדי לקבל אותה. רוב בני ישראל אותו זמן, אפילו אלה שהיו רוחניים, למדו, עשו את עבודתם, והשתנו, התעלו רק עד לרמה שבה כן, אני יכול לקבל נסים, אבל זה עדיין יהיה בתחום המגבלות של הטבע. המודעות של בני קהת הייתה משהו שהיה רק לקבוצה קטנה של בני ישראל. ואנו חייבים להבין שהמטרה האמתית של החיים שלנו, הסיבה שבאנו לעולם הזה, היא להגיע לרמה הזו של מודעות.
נאמר שכאשר אנו ברחם אמנו, לפני שאנו נכנסים לעולם הזה, מלמדים אותנו חכמה. והתלמוד אומר לנו שלפני שאנו עוזבים את הרחם כדי להיכנס לעולם, נוגעים בשפתנו, וכל מה שלמדנו נשכח מאתנו. אם כן, אם אנו אמורים לשכוח הכל, מדוע בכלל מלמדים אותנו? מהי מטרת הלימוד הזה מלכתחילה? לשאלות הללו ניתנו הרבה תשובות שונות, אבל עכשיו אנו מבינים זאת באופן שונה. החכמה והמודעות שמוחדרות לתוכנו נעשות רדומות כשאנו נכנסים לעולם הזה. מכיוון שהמודעות הזו אינה משהו שאפשר להרוויח או להשיג; אם נעשה את העבודה הרוחנית אפילו במשך מיליון שנים, לעולם לא נוכל להגיע למודעות הזו או לרמה שבה לא נראה כלל את מגבלות הטבע. כן, נוכל למשוך נסים גדולים ואור בתחומי הטבע, אבל את המצב המושלם הזה, שבו אנו לא רואים קירות או פיזיות, אי אפשר להשיג בעולם הזה.
התוכנית הזו מוחדרת למוחנו ולמודעות שלנו לפני שאנו באים לעולם הזה, אבל אי אפשר לממש אותה בעולם הזה. לכן, כאשר אנו יוצאים מהרחם, היא נעשית רדומה. עם כן, מה לעשות כדי להעיר אותה?
יש מפרש של התורה שאומר משהו מדהים. מדוע היה חשוב לבני קהת לשאת את הארון על כתפיהם? מכיוון שחכמה ומודעות נכנסות למעשה מהגב אל הראש. לכן, כשהם נשאו את הארון, הארון ולוחות הברית שבתוכו שגרו אליהם את המודעות הנעלה הזו. עם כל צעד, הם היו חייבים להיות מודעים אליה, ולרצות אותה. עם כל צעד, הם היו חייבים לבקש, תוך שהם עפים במדבר, שהארון יעביר אליהם ויעורר בתוכם את המודעות הרדומה של חיים מחוץ לגבולות הטבע.
לכן, כאשר נאמר שהעבודה הנעלה ביותר היא שלהם ושהם חייבים לשאת אותה על כתפיהם, פירוש הדבר הוא שהם היו חייבים לבקש, להתחנן, ולקבל את העברת האנרגיה הזו מארון הקודש אל החלק האחורי של מוחם, להתעלות למצב שלא רואה את הטבע, להתעלות למצב שלא רואה את גבולות העולם הזה, ואז הם יוכלו לעוף. המודעות הזו, שאינה מהעולם הזה, היא על כתפיהם. זו הבנה מדהימה.